מסע חייו של זאב בודד בעולם התיאטרון
ראיון עם מייסד ומנהל הסטודיו לאמנויות התיאטרון יורם לוינשטיין.
ראיינה וערכה: אילת אלגור גורפינקל, בוגרת לימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב
ראיון עם מייסד ומנהל הסטודיו לאמנויות התיאטרון יורם לוינשטיין.
ראיינה וערכה: אילת אלגור גורפינקל, בוגרת לימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב
גיליון השנה האזרחית החדשה מסמל סיום והתחלה חדשה. יורם לוינשטיין מתאר את המסע של חייו בעולם המשחק כסדרה של דלתות נסגרות ונפתחות, עד שהתאהב בשכונת התקווה, בה התקבל בזרועות פתוחות.
סרטון מהמחזמר "לשקשק את העיר" (בהשראת אלביס). צילומים: רדי רובינשטין
צילום: רדי רובינשטין
תעודת זהות:
יורם לוינשטיין
1950 - נולד וגדל בקריית חיים למשפחה מעולי גרמניה.
1973 - במלחמת יום הכיפורים, שירת בחיל התותחנים.
1981 - בוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב.
1988 - מייסד את סל"ה - הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין.
1991 - מחזור ראשון של ביה"ס המקצועי למשחק סיים את הלימודים.
1998 - פילוט של המסלול הקהילתי בשכונת התקוה.
2000 - הועבר הסטודיו למשחק במלואו לשכונת התקווה בבית שהוקם על ידי חנה רובינא, ונמצא כיום בבעלות העיריה.
2019 - התבצע שלב ראשון של הקמת שלוחת הסטודיו בנצרת: החלה לפעול מכינה ללימודי משחק.
יורם לוינשטיין
1950 - נולד וגדל בקריית חיים למשפחה מעולי גרמניה.
1973 - במלחמת יום הכיפורים, שירת בחיל התותחנים.
1981 - בוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב.
1988 - מייסד את סל"ה - הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין.
1991 - מחזור ראשון של ביה"ס המקצועי למשחק סיים את הלימודים.
1998 - פילוט של המסלול הקהילתי בשכונת התקוה.
2000 - הועבר הסטודיו למשחק במלואו לשכונת התקווה בבית שהוקם על ידי חנה רובינא, ונמצא כיום בבעלות העיריה.
2019 - התבצע שלב ראשון של הקמת שלוחת הסטודיו בנצרת: החלה לפעול מכינה ללימודי משחק.
"אני רואה את התלמידים שלי כתושבי שכונת התקווה כיוון שאנחנו ממוקמים בלב השכונה.
על בסיס זה תלמידי השנים ב' ו-ג' מלמדים את תושבי השכונה דרמה, כחלק מתוכנית הלימודים״
על בסיס זה תלמידי השנים ב' ו-ג' מלמדים את תושבי השכונה דרמה, כחלק מתוכנית הלימודים״
צילומים: רדי רובינשטין
בית רובינא, ביה"ס למשחק
חצר ביה"ס
קח אותי איתך לשיחזור המסע להקמת בי"ס למשחק עם הפנים לקהילה
הגעתי להקמת בי"ס למשחק במקרה, כמו לרוב הדברים האמיתיים, המשמעותיים והמכוננים של חיי. במבט לאחור כשאני סוקר את נקודות ההכרעה בחיי, אמנם מחברת ביניהן המקריות, אבל היא נבעה מההתפתחות שלי.
אף פעם לא חלמתי שיהיה לי בי"ס למשחק. אף פעם לא חשבתי שאעבוד גם בקהילה בשכונת התקוה. להיפך. טענתי בפני אשתי פועה, בוגרת הסטודיו ובעלת "קפה פועה" בשוק הפשפשים, והמורים, שאני לא מבין בקהילה, ורק אתגר מקצועי מעניין אותי.
את חיי שינתה מתווכת שהביאה אותי בחיפושי אחרי אולם תיאטרון למבנה של ההסתדרות ברחוב חנוך 19 בשכונת התקוה, והתאהבתי. קיבלו אותי ואת השחקנים בחום, בזרועות פתוחות. יצאתי החוצה וראיתי את כל השכנים מגיעים אלי עם שתיה וסוכריות ואוכל. היה מפגש מרגש ביותר. ופתאום הבנתי את העושר התרבותי שיש בשכונת התקוה. התקוה היתה תמיד שכונת הגירה ותמיד עברו בה תרבויות שונות בדרך למעלה או למטה. הבנתי, שאני יכול להרוויח מהשכונה בשביל השחקנים שלי. בחיפושים אחר מבנה נוסף לבי"ס למשחק, באתי לבית רובינא (אותו בנתה כמעון לילדים) הנטוש, הרגשתי שהמקום קורא לי לסגור מעגל, ושכרתי אותו מנעמת.
עד גיל 27 חיפשתי את עצמי. למדתי סינית, פילוסופיה, אנתרופולוגיה, מכל וכל, באוניברסיטה העברית, עד שהתקבלתי למגמת משחק בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בגיל 31 סיימתי תואר כללי, ונתתי לעצמי שנתיים לבדוק אם אני שייך למקצוע. ארגנתי סדנאות משחק פרטיות, שיחקתי בקולנוע ובתיאטרון אורנה פורת, והדרכתי קשישים במועדונים של עיריית תל אביב. קפצו לי בעולם הקשישים לעין היצר והמיניות. התחלתי לעשות עם הקשישות מרחוב בועז אימפרוביזציות של חיזורים אחר הגברים המעטים שנותרו לפליטה בגילים הללו... קרו דברים מדהימים והיתה שמחת חיים. הופענו במועדוני קשישים בכל הארץ. לאט לאט, החל משקלן של הסדנאות הפרטיות שלי לעלות. אנשים שנדחו על ידי בתי הספר למשחק, התקבלו אליהם אחרי שלמדו אצלי. מבית צבי ומסמינר הקיבוצים באו לראות פרזנטציות, וכך נולדה שנה ב'. שנה ג' נפתחה ב- 1991 וכל השאר היסטוריה.
כוכבי תיאטרון, קולנוע וטלויזיה ידועים למדו בסטודיו שלך. ציין כמה מהם
אקי אבני ואיילת זורר שעשו קריירה בינלאומית הם בוגרי המחזור הראשון, וגדלו בסטודיו כשעוד לא היו תנאים טובים. היינו בדרום תל אביב במבנה מט ליפול. הם קירצפו בידיים את המקום. שיפצו אותו. הם היו חלוצים. אני מעריץ אותם שהם הלכו איתי להרפתקה הזו עד הסוף. כנראה שלתיאטרון לא צריך הרבה כסף. כי אם יש לך הרבה כסף זה הופך אותך לעצלן. דווקא העוני מצריך להשתמש בדימיון, אלתורים, ומביא להישגים גדולים, כי אתה תמיד רעב.
מפורסמים אחדים מיני רבים, שלמדו בסטודיו וזוכים בתפקידים מרכזיים: שני כהן מ"ארץ נהדרת" ו"גבירתי הנאוה" בהבימה; עוז זהבי שהופיע ב"עספור" ו"זגורי אימפריה"; אוולין הגואל זוכת פרסי אופיר בסרטים "שבעה" ו"אחותי היפה", ובסדרות "פמת"א" ו"בתולות". כוכבי נוער וילדים כמו ניב סולטן שמשחקת ב"אילת", ויובל סגל בסדרות "מיכל הקטנה והמפלצות", "הקלמרים"...
איך מארגנים הוראת משחק בקהילה?
אני רואה את התלמידים שלי כתושבי שכונת התקוה כיוון שאנחנו ממוקמים בלב השכונה. המסר הראשון הוא המפגש היומיומי עם תושבי השכונה. על הבסיס הזה תלמידי השנים ב' ו-ג' מלמדים דרמה את תושבי השכונה,
כחלק מהקוריקולום שלהם. לא כל סטודנט יעבוד בקהילה. רק אלו שיכולים להחזיק קבוצה ולהוביל אותה. הם מלמדים פעם בשבוע בזוגות, ובסוף השנה מפיקים עם הקבוצה הופעות או הפקות קולנוע. חלק מההפקות נוסעות לחו"ל ומייצגות את
הגעתי להקמת בי"ס למשחק במקרה, כמו לרוב הדברים האמיתיים, המשמעותיים והמכוננים של חיי. במבט לאחור כשאני סוקר את נקודות ההכרעה בחיי, אמנם מחברת ביניהן המקריות, אבל היא נבעה מההתפתחות שלי.
אף פעם לא חלמתי שיהיה לי בי"ס למשחק. אף פעם לא חשבתי שאעבוד גם בקהילה בשכונת התקוה. להיפך. טענתי בפני אשתי פועה, בוגרת הסטודיו ובעלת "קפה פועה" בשוק הפשפשים, והמורים, שאני לא מבין בקהילה, ורק אתגר מקצועי מעניין אותי.
את חיי שינתה מתווכת שהביאה אותי בחיפושי אחרי אולם תיאטרון למבנה של ההסתדרות ברחוב חנוך 19 בשכונת התקוה, והתאהבתי. קיבלו אותי ואת השחקנים בחום, בזרועות פתוחות. יצאתי החוצה וראיתי את כל השכנים מגיעים אלי עם שתיה וסוכריות ואוכל. היה מפגש מרגש ביותר. ופתאום הבנתי את העושר התרבותי שיש בשכונת התקוה. התקוה היתה תמיד שכונת הגירה ותמיד עברו בה תרבויות שונות בדרך למעלה או למטה. הבנתי, שאני יכול להרוויח מהשכונה בשביל השחקנים שלי. בחיפושים אחר מבנה נוסף לבי"ס למשחק, באתי לבית רובינא (אותו בנתה כמעון לילדים) הנטוש, הרגשתי שהמקום קורא לי לסגור מעגל, ושכרתי אותו מנעמת.
עד גיל 27 חיפשתי את עצמי. למדתי סינית, פילוסופיה, אנתרופולוגיה, מכל וכל, באוניברסיטה העברית, עד שהתקבלתי למגמת משחק בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בגיל 31 סיימתי תואר כללי, ונתתי לעצמי שנתיים לבדוק אם אני שייך למקצוע. ארגנתי סדנאות משחק פרטיות, שיחקתי בקולנוע ובתיאטרון אורנה פורת, והדרכתי קשישים במועדונים של עיריית תל אביב. קפצו לי בעולם הקשישים לעין היצר והמיניות. התחלתי לעשות עם הקשישות מרחוב בועז אימפרוביזציות של חיזורים אחר הגברים המעטים שנותרו לפליטה בגילים הללו... קרו דברים מדהימים והיתה שמחת חיים. הופענו במועדוני קשישים בכל הארץ. לאט לאט, החל משקלן של הסדנאות הפרטיות שלי לעלות. אנשים שנדחו על ידי בתי הספר למשחק, התקבלו אליהם אחרי שלמדו אצלי. מבית צבי ומסמינר הקיבוצים באו לראות פרזנטציות, וכך נולדה שנה ב'. שנה ג' נפתחה ב- 1991 וכל השאר היסטוריה.
כוכבי תיאטרון, קולנוע וטלויזיה ידועים למדו בסטודיו שלך. ציין כמה מהם
אקי אבני ואיילת זורר שעשו קריירה בינלאומית הם בוגרי המחזור הראשון, וגדלו בסטודיו כשעוד לא היו תנאים טובים. היינו בדרום תל אביב במבנה מט ליפול. הם קירצפו בידיים את המקום. שיפצו אותו. הם היו חלוצים. אני מעריץ אותם שהם הלכו איתי להרפתקה הזו עד הסוף. כנראה שלתיאטרון לא צריך הרבה כסף. כי אם יש לך הרבה כסף זה הופך אותך לעצלן. דווקא העוני מצריך להשתמש בדימיון, אלתורים, ומביא להישגים גדולים, כי אתה תמיד רעב.
מפורסמים אחדים מיני רבים, שלמדו בסטודיו וזוכים בתפקידים מרכזיים: שני כהן מ"ארץ נהדרת" ו"גבירתי הנאוה" בהבימה; עוז זהבי שהופיע ב"עספור" ו"זגורי אימפריה"; אוולין הגואל זוכת פרסי אופיר בסרטים "שבעה" ו"אחותי היפה", ובסדרות "פמת"א" ו"בתולות". כוכבי נוער וילדים כמו ניב סולטן שמשחקת ב"אילת", ויובל סגל בסדרות "מיכל הקטנה והמפלצות", "הקלמרים"...
איך מארגנים הוראת משחק בקהילה?
אני רואה את התלמידים שלי כתושבי שכונת התקוה כיוון שאנחנו ממוקמים בלב השכונה. המסר הראשון הוא המפגש היומיומי עם תושבי השכונה. על הבסיס הזה תלמידי השנים ב' ו-ג' מלמדים דרמה את תושבי השכונה,
כחלק מהקוריקולום שלהם. לא כל סטודנט יעבוד בקהילה. רק אלו שיכולים להחזיק קבוצה ולהוביל אותה. הם מלמדים פעם בשבוע בזוגות, ובסוף השנה מפיקים עם הקבוצה הופעות או הפקות קולנוע. חלק מההפקות נוסעות לחו"ל ומייצגות את
ישראל בפסטיבלים. אנחנו עובדים עם נוער בסיכון, ילדי פליטים, ילדים עם בעיות רגשיות, ילדים על הספקטרום האוטיסטי, בעלי הפרעות וצרכים מיוחדים ונוער מהשכונה. פילוט ראשון במועדון הקשישות ברחוב בועז נעשה על ידי חליל יצחק, בוגר ביה"ס, המנהל האמנותי, המארגן והפרויקטור של כל העבודה הקהילתית עד היום. יצחק מנהל קשר רציף עם גורמי הרווחה לאיתור קבוצות שזקוקות להדרכה, עם עובדים סוציאליים ועמותות, ואחראי על ההפקות וההשתתפות בפסטיבלים. כיום פועלות 19 קבוצות שמונות 300 ילדים, בני נוער ומבוגרים מידי שנה.
איך נוצר הקשר להדרכה קהילתית עם ביה"ס התיכון הדתי לבנים "ראשית"?
זה סיפור מעניין. כשבאים אלי תלמידים מבי"ס דתי אני קורא אותם לשיחה ואומר להם שללימודי משחק אתם לא יכולים להגיע ממקום של שיפוט מוסרי, ערכי, או תרבותי. היה לי תלמיד בשם יאיר מוסל, שהגיע מישיבת עתניאל, ועשיתי איתו את השיחה הזאת כשהגיע לשנה ב'. את הבחור הזה, אמרתי לעצמי, אשים למשימה הקהילתית במעון של הילדים האפריקאים (לפני כמה שנים היו הרבה אפריקאים בשכונה) כדי שיחשף לתרבויות אחרות. הוא חזר ואמר: אני לא רוצה, ואני כעסתי עליו נורא. אחרי שאמרתי לו שהוא לא יעבוד בקהילה, הוא עשה דבר שאני מאד מעריך: הוא יצר לי קשר עם מנהל בי"ס "ראשית" לבנים דתיים בשכונת התקוה. ברגע שהוא חיבר בינינו והתחלתי לעבוד איתם, גיליתי נוער מדהים. יאיר יצר לי את קבוצת הנערים איתה טסתי בחצי עולם. אני בן אדם לא דתי, ולא הייתי באינטראקציה עם הדת. יאיר נתן לי השראה, ופתח לי את העיניים.
את ההצגה מעוררת ההשראה "ילדי הלב" כתב יאיר עבור הקבוצה מבי"ס "ראשית". ההצגה נפתחת לעולם אלים, כשברקע אלוהים מקשיב לחדשות על מלחמות וטירור, ומחליט שנמאס לו מהעולם הזה. אלוהים מעלים את העולם ומותיר רק ארבעה ילדים שמקבלים ממנו סימן לצאת למסע, למצוא תוך 24 שעות את הלב השבור של העולם, ולתקן אותו. הם עוברים דרך מרכז גוגל ומשולש ברמודה, ולבסוף מבינים שהלב נמצא בכל אחד מהם כשהם מאוחדים. אלוהים רואה שהם הבינו את המסר ומחזיר את החיים לכדור הארץ, וההצגה מסתיימת בכנס ה-7 G. ראשי המעצמות מתכנסים והילדים צועקים להם שיחפשו את הלב של עצמם בתוכם. שם נמצא השלום. הקהל בכה, וההפקה זכתה להצלחה גדולה בפסטיבלים בארץ ובחו"ל.
הגעתי לנוער לא קל, וגיליתי לאט לאט את מלח הארץ. התחלתי להכיר עולם אחר, מזה שמתגלה דרך הטלויזיה והפוליטיקה, ואמרתי לעצמי שאני חייב לעבוד עם דתיים. דווקא בגלל המרחק בינינו.
איך בוחרים את הרפרטואר של הצגות הסטודיו וההצגות הקהילתיות?
בחירת ההצגות המקצועיות של ביה"ס נעשית על פי הטעם של במאים, שמגיעים מן החוץ כמו רמי ברוך או שוקי וגנר, והמנהלת האמנותית והפדגוגית היא לילך סגל.
אני לא עושה אודישנים כמו בתיאטרון. אני צריך לקחת מחזה שיוציא את התלמידים שלי הכי טוב. לפעמים מסתכנים להביא את התלמידים למקום רחוק שהם לא רואים בתחילת החזרות, כמו שקרה במחזמר "לשקשק את העיר" בהשראת אלביס. יש במחזמר הזה זמרים ענקיים שאם היית אומרת לי לפני שנה שהם יהיו זמרים, הם ואני היינו צוחקים לך בפנים. אנחנו גם יכולים להסתכן בבחירת מחזות באופן שתיאטרון רגיל לא יכול להרשות לעצמו. מעט מאד תיאטראות היום מעיזים לעשות קלסיקות. אני יכול להרשות לעצמי להעלות מחזות שפותחים שאלות. אני משוחרר מלהגיע לטעם של אנשים, מינויים, ועדי עובדים.
הרפרטואר לתיאטרון הקהילתי לילדים ולנוער בא מעולם שלהם כמו "ילדי הלב". כותבים יחד איתם. עם הקשישות עשינו את חנוך לוין.
בחצר ביה"ס ישבו שלוש נערות וכתבו מחזה על משחקים. יורם לוינשטין עשה לי הכרה איתן, והן סיפרו שאולי יקראו למחזה "אמת או חובה", והוא יעבור עיבוד מקצועי להפקה בימתית (א.א.ג.).
איך נוצר הקשר להדרכה קהילתית עם ביה"ס התיכון הדתי לבנים "ראשית"?
זה סיפור מעניין. כשבאים אלי תלמידים מבי"ס דתי אני קורא אותם לשיחה ואומר להם שללימודי משחק אתם לא יכולים להגיע ממקום של שיפוט מוסרי, ערכי, או תרבותי. היה לי תלמיד בשם יאיר מוסל, שהגיע מישיבת עתניאל, ועשיתי איתו את השיחה הזאת כשהגיע לשנה ב'. את הבחור הזה, אמרתי לעצמי, אשים למשימה הקהילתית במעון של הילדים האפריקאים (לפני כמה שנים היו הרבה אפריקאים בשכונה) כדי שיחשף לתרבויות אחרות. הוא חזר ואמר: אני לא רוצה, ואני כעסתי עליו נורא. אחרי שאמרתי לו שהוא לא יעבוד בקהילה, הוא עשה דבר שאני מאד מעריך: הוא יצר לי קשר עם מנהל בי"ס "ראשית" לבנים דתיים בשכונת התקוה. ברגע שהוא חיבר בינינו והתחלתי לעבוד איתם, גיליתי נוער מדהים. יאיר יצר לי את קבוצת הנערים איתה טסתי בחצי עולם. אני בן אדם לא דתי, ולא הייתי באינטראקציה עם הדת. יאיר נתן לי השראה, ופתח לי את העיניים.
את ההצגה מעוררת ההשראה "ילדי הלב" כתב יאיר עבור הקבוצה מבי"ס "ראשית". ההצגה נפתחת לעולם אלים, כשברקע אלוהים מקשיב לחדשות על מלחמות וטירור, ומחליט שנמאס לו מהעולם הזה. אלוהים מעלים את העולם ומותיר רק ארבעה ילדים שמקבלים ממנו סימן לצאת למסע, למצוא תוך 24 שעות את הלב השבור של העולם, ולתקן אותו. הם עוברים דרך מרכז גוגל ומשולש ברמודה, ולבסוף מבינים שהלב נמצא בכל אחד מהם כשהם מאוחדים. אלוהים רואה שהם הבינו את המסר ומחזיר את החיים לכדור הארץ, וההצגה מסתיימת בכנס ה-7 G. ראשי המעצמות מתכנסים והילדים צועקים להם שיחפשו את הלב של עצמם בתוכם. שם נמצא השלום. הקהל בכה, וההפקה זכתה להצלחה גדולה בפסטיבלים בארץ ובחו"ל.
הגעתי לנוער לא קל, וגיליתי לאט לאט את מלח הארץ. התחלתי להכיר עולם אחר, מזה שמתגלה דרך הטלויזיה והפוליטיקה, ואמרתי לעצמי שאני חייב לעבוד עם דתיים. דווקא בגלל המרחק בינינו.
איך בוחרים את הרפרטואר של הצגות הסטודיו וההצגות הקהילתיות?
בחירת ההצגות המקצועיות של ביה"ס נעשית על פי הטעם של במאים, שמגיעים מן החוץ כמו רמי ברוך או שוקי וגנר, והמנהלת האמנותית והפדגוגית היא לילך סגל.
אני לא עושה אודישנים כמו בתיאטרון. אני צריך לקחת מחזה שיוציא את התלמידים שלי הכי טוב. לפעמים מסתכנים להביא את התלמידים למקום רחוק שהם לא רואים בתחילת החזרות, כמו שקרה במחזמר "לשקשק את העיר" בהשראת אלביס. יש במחזמר הזה זמרים ענקיים שאם היית אומרת לי לפני שנה שהם יהיו זמרים, הם ואני היינו צוחקים לך בפנים. אנחנו גם יכולים להסתכן בבחירת מחזות באופן שתיאטרון רגיל לא יכול להרשות לעצמו. מעט מאד תיאטראות היום מעיזים לעשות קלסיקות. אני יכול להרשות לעצמי להעלות מחזות שפותחים שאלות. אני משוחרר מלהגיע לטעם של אנשים, מינויים, ועדי עובדים.
הרפרטואר לתיאטרון הקהילתי לילדים ולנוער בא מעולם שלהם כמו "ילדי הלב". כותבים יחד איתם. עם הקשישות עשינו את חנוך לוין.
בחצר ביה"ס ישבו שלוש נערות וכתבו מחזה על משחקים. יורם לוינשטין עשה לי הכרה איתן, והן סיפרו שאולי יקראו למחזה "אמת או חובה", והוא יעבור עיבוד מקצועי להפקה בימתית (א.א.ג.).
אירוע פתיחת המכינה בנצרת, מימין לשמאל: הישאם סולימאן, לובנה זועבי- מנהלת המחלקה הערבית במשרד התרבות והספורט, ראש עיריית נצרת עלי סלאם, יורם לוינשטיין.
צילום: אתר בוקרא
צילום: אתר בוקרא
איך נולדה השלוחה של הסטודיו בנצרת?
במשך 17 שנה מקנן בי הרעיון להקים שלוחה לסטודיו. השנה זה קורה בנצרת. התבצע השלב הראשון, ונפתחה מכינה ללימודי משחק. אני כולי פליאה שלא היה עד כה בי"ס למשחק במגזר הערבי. מנהל השלוחה בפועל הוא השחקן ומנהל תיאטרון הפרינג' בנצרת, בוגר הסטודיו, הישאם סולימאן, שהוא גם שותף לחזון. נרשמו 22 תלמידים מנצרת והסביבה. הלימודים כוללים פיתוח קול, שירה עברית וערבית, תולדות התיאטרון הכללי, הערבי והעברי, וכל סגנונות המשחק. זו עשיה שכולה קהילתית. המורים מגיעים מהסטודיו ומהמגזר, ביניהם: סולימאן, אמיר חורי ושאדי מרעי משתתפי "פאודה", ועוד.
סרטון מהמכינה בנצרת
מהו סגנון הניהול שלך?
אני זאב בודד. על רגל אחת, אני איש של דיסציפלינה וגם איש חם שלא אוהב דיסטנס. הדבר היחידי שאני יכול ללמד זה טכניקה ודיסציפלינה, כדי שאנשים ישכרו את הכישרון שלך ותוכל להרוויח ממנו כסף. כישרון מביאים מהבית, אבל ללא דיסציפלינה וטכניקה הכישרון שלך ילך לאיבוד. אני נותן לאנשים כלים לשרוד במקצוע הרבה שנים, לא רק כשאתה צעיר ויפה. אין אצלי איחורים ואין אצלי חיסורים. אני בודק אנשים גם על פי היכולת להיות פרטנר, בן אדם טוב, ישר והגון. הכל נחשף. מתוך 400 מועמדים מתקבלים עד 44 בשתי כיתות א'. בכיתה ב' כבר יש 28, ובכיתה ג' כ- 23. הועדה הפדגוגית בוחרת יחד איתי את התלמידים, וגם מדיחה אותם. 90% מהבוגרים שלי עובדים.
יש לי וידוי קטן. ישנם אנשים, אולי כמוני, שיודע להיות מנהל מצוין, ופחות להיות תלמיד. אני נחשף לאנשים מאד מוכשרים שקשה להם לקבל דיסציפלינה, ולא הצליחו לשרוד את המקצוע. אני נחשף פתאום לתלמיד שאין לו כישרון, ומה שמצאתי בהתחלה פתאום כבה. אנשים משתנים.
אני אספר לך מקרה אחד בהדרכה הקהילתית, שמשקף את הכל: ביום הראשון של קבוצת נוער בסיכון הם אחרו וסיפרו סיפורים על אבא בבית סוהר וכו'. אמרתי להם: תאחרו דקה - אתם לא תהיו בקבוצה. לא תעבדו בבית - לא תהיו חלק מהקבוצה. נלמד אתכם כלים לספר את הסיפור של המשפחה שלכם לעולם ועל זה תקבלו מחיאות כפיים, אבל זו לא סיבה לאחר. בפעם הראשונה בחיים הילדים האלו לקחו אחריות על החיים שלהם, והבינו שאנחנו לא באים בתור מטפלים אלא ללמד אותם משחק ברמה הכי גבוהה.
מהו המודל הכלכלי שבנית?
העסק עובד פשוט. משנת 1996 הוקמה עמותה רשומה ללא כוונת רווח בשם: סל"ה - הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין, ביוזמתי. בתום שנתיים היינו זכאים לתמיכות, והעמותה תוקצבה על ידי משרד התרבות והעירייה. אני מנכ"ל שכיר של העמותה, ומעלי ישנה הנהלה ומתקיימות ביקורות פנימיות וחיצוניות. הכל פועל לפי החוקים: הדיווחים למשרדי התרבות והרווחה, לרשם העמותות ועיריית תל אביב. המחזור כולו כששה מיליון שקלים לשנה.
מה תרמו לך הלימודים באוניברסיטה?
חיי שונו תודות לאוניברסיטה. המפגש הראשון שלי עם תיאטרון היה דרך האוניברסיטה. קיבלו אותי למגמת משחק ,לשמחתי הרבה, מתוך עשרות אנשים וברגע שקיבלו אותי ולימדו אותי תוך כדי המאבק שלי, שינו את חיי.
פרופ' נולה צ'לטון היתה אישיות מאד חזקה. הייתי מלא אימה ממנה. מנולה למדתי להיות מורה. מורים נוספים היו נליה וקסל ופרופ' תום לוי, פרופ' עדנה שביט לתקופה קצרה ופרופ' יורם בוקר. את התואר סיימתי בתיאטרון כללי. המורים במגמת משחק שאמרו לי שאני לא מתאים למקצוע, התוו את דרכי. אני באמת מאמין בזה. אני בניתי בית ספר בזכות זה. היום אני יכול להבין איך הם ראו שאני לא שחקן. לא התאמתי גם להורות בבית צבי, בקאמרה אובסקורה ובסמינר הקיבוצים.
היום כשאני נפגש עם נוער אני אומר להם שהם יקבלו בחיים שלהם הרבה כן והרבה לא, ושיהיה להם אומץ להסתכל קדימה, כי באותו רגע שנטרקת דלת נפתחת דלת אחרת.
מה תרצה לומר לבוגרי האוניברסיטה?
יש לי הערכה לאקדמיה, אבל יש לי גם סייג. אני מאחל לכולם אינטליגנציה רגשית מאד גבוהה ולא רק אינטליגנציה אינטלקטואלית. ושיקשיבו ללב ולא רק לראש. כי שם נמצא הפיתרון לכל דבר.
לאור הצלחת המפעל אשמח לעזרה להבטחת המשך קיומו. מוזמנים לבקר באתר ולהיחשף לפעילות.
במשך 17 שנה מקנן בי הרעיון להקים שלוחה לסטודיו. השנה זה קורה בנצרת. התבצע השלב הראשון, ונפתחה מכינה ללימודי משחק. אני כולי פליאה שלא היה עד כה בי"ס למשחק במגזר הערבי. מנהל השלוחה בפועל הוא השחקן ומנהל תיאטרון הפרינג' בנצרת, בוגר הסטודיו, הישאם סולימאן, שהוא גם שותף לחזון. נרשמו 22 תלמידים מנצרת והסביבה. הלימודים כוללים פיתוח קול, שירה עברית וערבית, תולדות התיאטרון הכללי, הערבי והעברי, וכל סגנונות המשחק. זו עשיה שכולה קהילתית. המורים מגיעים מהסטודיו ומהמגזר, ביניהם: סולימאן, אמיר חורי ושאדי מרעי משתתפי "פאודה", ועוד.
סרטון מהמכינה בנצרת
מהו סגנון הניהול שלך?
אני זאב בודד. על רגל אחת, אני איש של דיסציפלינה וגם איש חם שלא אוהב דיסטנס. הדבר היחידי שאני יכול ללמד זה טכניקה ודיסציפלינה, כדי שאנשים ישכרו את הכישרון שלך ותוכל להרוויח ממנו כסף. כישרון מביאים מהבית, אבל ללא דיסציפלינה וטכניקה הכישרון שלך ילך לאיבוד. אני נותן לאנשים כלים לשרוד במקצוע הרבה שנים, לא רק כשאתה צעיר ויפה. אין אצלי איחורים ואין אצלי חיסורים. אני בודק אנשים גם על פי היכולת להיות פרטנר, בן אדם טוב, ישר והגון. הכל נחשף. מתוך 400 מועמדים מתקבלים עד 44 בשתי כיתות א'. בכיתה ב' כבר יש 28, ובכיתה ג' כ- 23. הועדה הפדגוגית בוחרת יחד איתי את התלמידים, וגם מדיחה אותם. 90% מהבוגרים שלי עובדים.
יש לי וידוי קטן. ישנם אנשים, אולי כמוני, שיודע להיות מנהל מצוין, ופחות להיות תלמיד. אני נחשף לאנשים מאד מוכשרים שקשה להם לקבל דיסציפלינה, ולא הצליחו לשרוד את המקצוע. אני נחשף פתאום לתלמיד שאין לו כישרון, ומה שמצאתי בהתחלה פתאום כבה. אנשים משתנים.
אני אספר לך מקרה אחד בהדרכה הקהילתית, שמשקף את הכל: ביום הראשון של קבוצת נוער בסיכון הם אחרו וסיפרו סיפורים על אבא בבית סוהר וכו'. אמרתי להם: תאחרו דקה - אתם לא תהיו בקבוצה. לא תעבדו בבית - לא תהיו חלק מהקבוצה. נלמד אתכם כלים לספר את הסיפור של המשפחה שלכם לעולם ועל זה תקבלו מחיאות כפיים, אבל זו לא סיבה לאחר. בפעם הראשונה בחיים הילדים האלו לקחו אחריות על החיים שלהם, והבינו שאנחנו לא באים בתור מטפלים אלא ללמד אותם משחק ברמה הכי גבוהה.
מהו המודל הכלכלי שבנית?
העסק עובד פשוט. משנת 1996 הוקמה עמותה רשומה ללא כוונת רווח בשם: סל"ה - הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין, ביוזמתי. בתום שנתיים היינו זכאים לתמיכות, והעמותה תוקצבה על ידי משרד התרבות והעירייה. אני מנכ"ל שכיר של העמותה, ומעלי ישנה הנהלה ומתקיימות ביקורות פנימיות וחיצוניות. הכל פועל לפי החוקים: הדיווחים למשרדי התרבות והרווחה, לרשם העמותות ועיריית תל אביב. המחזור כולו כששה מיליון שקלים לשנה.
מה תרמו לך הלימודים באוניברסיטה?
חיי שונו תודות לאוניברסיטה. המפגש הראשון שלי עם תיאטרון היה דרך האוניברסיטה. קיבלו אותי למגמת משחק ,לשמחתי הרבה, מתוך עשרות אנשים וברגע שקיבלו אותי ולימדו אותי תוך כדי המאבק שלי, שינו את חיי.
פרופ' נולה צ'לטון היתה אישיות מאד חזקה. הייתי מלא אימה ממנה. מנולה למדתי להיות מורה. מורים נוספים היו נליה וקסל ופרופ' תום לוי, פרופ' עדנה שביט לתקופה קצרה ופרופ' יורם בוקר. את התואר סיימתי בתיאטרון כללי. המורים במגמת משחק שאמרו לי שאני לא מתאים למקצוע, התוו את דרכי. אני באמת מאמין בזה. אני בניתי בית ספר בזכות זה. היום אני יכול להבין איך הם ראו שאני לא שחקן. לא התאמתי גם להורות בבית צבי, בקאמרה אובסקורה ובסמינר הקיבוצים.
היום כשאני נפגש עם נוער אני אומר להם שהם יקבלו בחיים שלהם הרבה כן והרבה לא, ושיהיה להם אומץ להסתכל קדימה, כי באותו רגע שנטרקת דלת נפתחת דלת אחרת.
מה תרצה לומר לבוגרי האוניברסיטה?
יש לי הערכה לאקדמיה, אבל יש לי גם סייג. אני מאחל לכולם אינטליגנציה רגשית מאד גבוהה ולא רק אינטליגנציה אינטלקטואלית. ושיקשיבו ללב ולא רק לראש. כי שם נמצא הפיתרון לכל דבר.
לאור הצלחת המפעל אשמח לעזרה להבטחת המשך קיומו. מוזמנים לבקר באתר ולהיחשף לפעילות.