הקפטן של התיאטרון הלאומי
ראיון עם משה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה, על התיאטרון הלאומי של ישראל.
ראיינה וערכה: אילת אלגור גורפינקל, בוגרת לימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב
ראיון עם משה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה, על התיאטרון הלאומי של ישראל.
ראיינה וערכה: אילת אלגור גורפינקל, בוגרת לימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב
צילום: ז׳ראר אלון
תעודת זהות: משה קפטן
2016 - היום המנהל האמנותי של הבימה
2011 - 2014 מנהל אמנותי של פסטיבל ישראל
2007 - 2010 מנהל אמנותי בתיאטרון "המדיטק" לילדים ולנוער
2008 סיים תואר ראשון בהצטיינות ותואר שני בחוג לתיאטרון, בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב
פרסים:
2013 פרס ליוצר המצטיין ע"ש השחקן שמעון פינקל עבור "גבירתי הנאווה"
2008 פרס לבמאי ע"ש יוסף מילוא עבור "כנר על הגג"
2006 פרס לבמאי במסגרת "פרס הבמה לילדים ולנוער" עבור "שומבצל"
קורות חיים:
ביים הצגות, מחזות זמר ואופרה, בתיאטראות הבימה, הקאמרי, בית לסין, באר שבע, הספריה, התיאטרון לילדים ולנוער במדיטק, האופרה הישראלית ( עליסה בארץ הפלאות).
הצגות נבחרות ע"י משה קפטן: "כנר על הגג" בתיאטרון הקאמרי, "פליישר", "עקומים" ו"אביב מתעורר" בתיאטרון הבימה.
נולד ב-1971, גדל בבת-ים והתחנך בישיבת בני עקיבא "אדרת". פיקד על מקהלת הרבנות הצבאית ושר במקהלה.
2016 - היום המנהל האמנותי של הבימה
2011 - 2014 מנהל אמנותי של פסטיבל ישראל
2007 - 2010 מנהל אמנותי בתיאטרון "המדיטק" לילדים ולנוער
2008 סיים תואר ראשון בהצטיינות ותואר שני בחוג לתיאטרון, בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב
פרסים:
2013 פרס ליוצר המצטיין ע"ש השחקן שמעון פינקל עבור "גבירתי הנאווה"
2008 פרס לבמאי ע"ש יוסף מילוא עבור "כנר על הגג"
2006 פרס לבמאי במסגרת "פרס הבמה לילדים ולנוער" עבור "שומבצל"
קורות חיים:
ביים הצגות, מחזות זמר ואופרה, בתיאטראות הבימה, הקאמרי, בית לסין, באר שבע, הספריה, התיאטרון לילדים ולנוער במדיטק, האופרה הישראלית ( עליסה בארץ הפלאות).
הצגות נבחרות ע"י משה קפטן: "כנר על הגג" בתיאטרון הקאמרי, "פליישר", "עקומים" ו"אביב מתעורר" בתיאטרון הבימה.
נולד ב-1971, גדל בבת-ים והתחנך בישיבת בני עקיבא "אדרת". פיקד על מקהלת הרבנות הצבאית ושר במקהלה.
"הייתי רוצה שהתיאטרון הלאומי יעשה תיאטרון מטעמים אומנותיים בלבד. שהתרבות שנחשבת היום כאליטיסטית תהיה יותר נגישה, והילדה שלי לא תפחד לראות שייקספיר. זה יקרה אם שייקספיר יהיה יותר נוכח. ואם צ'כוב יהיה יותר נוכח. כיום, אני מוציא מהלימון לימונדה, והופך את התיאטרון לנגיש לכל הקהלים, כך שכל אחד יימצא את עצמו בתיאטרון. אבל מקומן של חלק מההפקות שלנו הוא בתיאטרון המסחרי ולא הלאומי"
צילומים: ז׳ראר אלון
איך נוצר הקשר בינך לעולם התיאטרון?
נולדתי לעולם התיאטרון והאמנות, וגיליתי בו עניין כבר בגיל הנעורים. גדלתי במשפחה מעורבת, אבא ממשפחה חילונית, אמו היתה זמרת אופרה, ואמא ממשפחה דתית, אביה היה פייטן. כנער נסחפתי למקום המוזיקלי תוך צפיה בלהקות הנוער שהופיעו בטלויזיה. וכנער דתי, למרות שניסיתי, לא התקבלתי לשום להקת נוער, אז הקמתי להקת נוער שפעלה עד שמלאו לי 18. את המנוי להבימה שאבי רכש בתעשייה הצבאית ניצלתי לראות הצגות מדי שבוע. בגיל 21 הבנתי שאני לא האיש שצריך להופיע על הבמה. חיפשתי זווית אחרת להמשיך את הקריירה שלי בתחום המופעים והתיאטרון, ולאט לאט ניתבתי את עצמי לבימוי, עד לניהול כיום.
מה מקומו של התיאטרון הלאומי בתרבות הישראלית?
מקובל שהתיאטרון הלאומי מקבל ציביון לפי החלטת המדינה, אך מעל לכל ספק, הוא צריך לספק תרבות איכותית גבוהה לקהל הרחב. המדינה שלנו לצערי לא השכילה להגדיר מהו תפקיד התיאטרון הלאומי בישראל, וחמור מזה, קבעה קריטריונים לתמיכה תקציבית עם מדדים שווים לתיאטראות המובילים, כשהחלק המכריע הוא כמותי: כמה הצגות מופקות, כמה פעמים רצים לפריפריה. זה מגדיר את הצביון של כל התיאטראות בישראל כנגישים לקהל, עובדים כמה שיותר. הקהל בפריפריה לא מגיע יותר לתיאטרון הלאומי, דבר שלא קורה במדינות אחרות.
לפני שלוש שנים מינתה השרה מירי רגב את יגאל אמדי, ראש המועצה לתרבות ולאמנות, בראש ועדה שנועדה להמליץ למשרד התרבות מהו תפקידו של התיאטרון הלאומי. זו ועדה מאד חשובה בעיני. הדוח ממליץ על עיסוק ביהדות, במורשת, בתרבות גבוהה, הגדלת המחלקה החינוכית, אופציה להקמת תשתית למוזיאון תיאטרון, ועוד. למיטב ידיעתי המסמך אומץ על ידי משרד התרבות וחלקו אף יצא ליישום ברמה הכלכלית, אבל עם ההודעה על הבחירות הוקפא. לכן, תפקידו של התיאטרון הלאומי כרגע הוא לשרוד בעולם תחרותי, ללא הציביון הייחודי לו קיווינו.
החלטות המדינה הן קריטיות לגבי איך יראה בעוד 15-20 שנה התיאטרון. אם המצב יישאר כמו שהוא, אנחנו בסכנה. אם לא נצליח באמצעים ראויים להפוך את התיאטרון לסופר רלוונטי לדור הצעיר, זו תהיה אמנות שתידחק לצללים.
הייתי רוצה שהתיאטרון הלאומי יעשה תיאטרון מטעמים אומנותיים בלבד. שהתרבות שנחשבת היום כאליטיסטית תהיה יותר נגישה, והילדה שלי לא תפחד לראות שייקספיר. זה יקרה אם שייקספיר יהיה יותר נוכח. ואם צ'כוב יהיה יותר נוכח. כיום, אני מוציא מהלימון לימונדה, והופך את התיאטרון לנגיש לכל הקהלים, כך שכל אחד יימצא את עצמו בתיאטרון. אבל מקומן של חלק מההפקות שלנו הוא בתיאטרון המסחרי ולא הלאומי.
הצעתי למנכ"לית התיאטרון אודליה פרידמן כשהגעתי, לשנות את הסלוגן של התיאטרון ל: "הבימה התיאטרון הלאומי שלי". שלי זה של כל אחד. של העם. שכל אחד ימצא את עצמו ברפרטואר. בינתיים, כשאנחנו עושים הכל לשרוד, עם אין סוף פנים וצבעים.
אילו הצגות שבחרת וביימת אתה אוהב במיוחד?
אני מוצא את עצמי קרוב ליצירות שמתעסקות ביהדות. אני יכול להגיד ש"כנר על הגג" שעשיתי בתיאטרון הקאמרי עם נתן דטנר בתפקיד הראשי היא הצגה שאני מאד קרוב אליה. ב"פליישר", הצגה שעסקה במפגש בין דתיים וחילוניים כשברקע בקע - החילונים הם ניצולי שואה - נשאלת שם השאלה מה הופך אותי ליהודי יותר טוב, או מי יותר יהודי בחברה הישראלית. כיוון שבאתי מבית דתי, הקונפליקטים שאני חווה במשפחה הם סביב הנושאים האלה. במחזה "פליישר" אני מדבר את הקונפליקט של היציאה בשאלה שלי. לפני 30 שנה היה ויכוח שהגיע עד לכנסת אם מותר להציג מחזה כזה בתיאטרון ישראלי. הפעם הרעש היה בעיקר בתקשורת החרדית, והיו פחות פרובוקציות של קהלים חרדיים, אבל עדיין זו הצגה שמראה חברה חרדית שמשתלטת על שכונה חילונית ומנסה לנפנף החוצה את החילוני האחרון שנשאר - וזה מציאותי. "עקומים" שביימתי בהבימה מתעסק בהומוסקסואלים בתקופת מלחמת העולם השנייה. השאלה ברקע היא מצבו של מי גרוע יותר היהודי או ההומוסקסואל. לאחרונה מוצג "אביב מתעורר", הצגה חדשה שלי, מחזה קלסי מ- 1890 עם שחקנים פופולריים, שהונגש על ידי עיבוד, והאולמות מלאים אז אני מאושר.
נולדתי לעולם התיאטרון והאמנות, וגיליתי בו עניין כבר בגיל הנעורים. גדלתי במשפחה מעורבת, אבא ממשפחה חילונית, אמו היתה זמרת אופרה, ואמא ממשפחה דתית, אביה היה פייטן. כנער נסחפתי למקום המוזיקלי תוך צפיה בלהקות הנוער שהופיעו בטלויזיה. וכנער דתי, למרות שניסיתי, לא התקבלתי לשום להקת נוער, אז הקמתי להקת נוער שפעלה עד שמלאו לי 18. את המנוי להבימה שאבי רכש בתעשייה הצבאית ניצלתי לראות הצגות מדי שבוע. בגיל 21 הבנתי שאני לא האיש שצריך להופיע על הבמה. חיפשתי זווית אחרת להמשיך את הקריירה שלי בתחום המופעים והתיאטרון, ולאט לאט ניתבתי את עצמי לבימוי, עד לניהול כיום.
מה מקומו של התיאטרון הלאומי בתרבות הישראלית?
מקובל שהתיאטרון הלאומי מקבל ציביון לפי החלטת המדינה, אך מעל לכל ספק, הוא צריך לספק תרבות איכותית גבוהה לקהל הרחב. המדינה שלנו לצערי לא השכילה להגדיר מהו תפקיד התיאטרון הלאומי בישראל, וחמור מזה, קבעה קריטריונים לתמיכה תקציבית עם מדדים שווים לתיאטראות המובילים, כשהחלק המכריע הוא כמותי: כמה הצגות מופקות, כמה פעמים רצים לפריפריה. זה מגדיר את הצביון של כל התיאטראות בישראל כנגישים לקהל, עובדים כמה שיותר. הקהל בפריפריה לא מגיע יותר לתיאטרון הלאומי, דבר שלא קורה במדינות אחרות.
לפני שלוש שנים מינתה השרה מירי רגב את יגאל אמדי, ראש המועצה לתרבות ולאמנות, בראש ועדה שנועדה להמליץ למשרד התרבות מהו תפקידו של התיאטרון הלאומי. זו ועדה מאד חשובה בעיני. הדוח ממליץ על עיסוק ביהדות, במורשת, בתרבות גבוהה, הגדלת המחלקה החינוכית, אופציה להקמת תשתית למוזיאון תיאטרון, ועוד. למיטב ידיעתי המסמך אומץ על ידי משרד התרבות וחלקו אף יצא ליישום ברמה הכלכלית, אבל עם ההודעה על הבחירות הוקפא. לכן, תפקידו של התיאטרון הלאומי כרגע הוא לשרוד בעולם תחרותי, ללא הציביון הייחודי לו קיווינו.
החלטות המדינה הן קריטיות לגבי איך יראה בעוד 15-20 שנה התיאטרון. אם המצב יישאר כמו שהוא, אנחנו בסכנה. אם לא נצליח באמצעים ראויים להפוך את התיאטרון לסופר רלוונטי לדור הצעיר, זו תהיה אמנות שתידחק לצללים.
הייתי רוצה שהתיאטרון הלאומי יעשה תיאטרון מטעמים אומנותיים בלבד. שהתרבות שנחשבת היום כאליטיסטית תהיה יותר נגישה, והילדה שלי לא תפחד לראות שייקספיר. זה יקרה אם שייקספיר יהיה יותר נוכח. ואם צ'כוב יהיה יותר נוכח. כיום, אני מוציא מהלימון לימונדה, והופך את התיאטרון לנגיש לכל הקהלים, כך שכל אחד יימצא את עצמו בתיאטרון. אבל מקומן של חלק מההפקות שלנו הוא בתיאטרון המסחרי ולא הלאומי.
הצעתי למנכ"לית התיאטרון אודליה פרידמן כשהגעתי, לשנות את הסלוגן של התיאטרון ל: "הבימה התיאטרון הלאומי שלי". שלי זה של כל אחד. של העם. שכל אחד ימצא את עצמו ברפרטואר. בינתיים, כשאנחנו עושים הכל לשרוד, עם אין סוף פנים וצבעים.
אילו הצגות שבחרת וביימת אתה אוהב במיוחד?
אני מוצא את עצמי קרוב ליצירות שמתעסקות ביהדות. אני יכול להגיד ש"כנר על הגג" שעשיתי בתיאטרון הקאמרי עם נתן דטנר בתפקיד הראשי היא הצגה שאני מאד קרוב אליה. ב"פליישר", הצגה שעסקה במפגש בין דתיים וחילוניים כשברקע בקע - החילונים הם ניצולי שואה - נשאלת שם השאלה מה הופך אותי ליהודי יותר טוב, או מי יותר יהודי בחברה הישראלית. כיוון שבאתי מבית דתי, הקונפליקטים שאני חווה במשפחה הם סביב הנושאים האלה. במחזה "פליישר" אני מדבר את הקונפליקט של היציאה בשאלה שלי. לפני 30 שנה היה ויכוח שהגיע עד לכנסת אם מותר להציג מחזה כזה בתיאטרון ישראלי. הפעם הרעש היה בעיקר בתקשורת החרדית, והיו פחות פרובוקציות של קהלים חרדיים, אבל עדיין זו הצגה שמראה חברה חרדית שמשתלטת על שכונה חילונית ומנסה לנפנף החוצה את החילוני האחרון שנשאר - וזה מציאותי. "עקומים" שביימתי בהבימה מתעסק בהומוסקסואלים בתקופת מלחמת העולם השנייה. השאלה ברקע היא מצבו של מי גרוע יותר היהודי או ההומוסקסואל. לאחרונה מוצג "אביב מתעורר", הצגה חדשה שלי, מחזה קלסי מ- 1890 עם שחקנים פופולריים, שהונגש על ידי עיבוד, והאולמות מלאים אז אני מאושר.
מה תרמו לך הלימודים באוניברסיטת תל אביב?
את קריירת הבימוי התחלתי לפני הלימודים באוניברסיטה. חשבתי שאפשר לעשות קיצורי דרך, אבל הרגשתי שאני סוחב על הגב בעיה שאני ללא השכלה. התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב. השכלתי. הרחבתי את הפרספקטיבה שלי על אמנות פלסטית, מחול, מודרניזם ופוסט מודרניזם - נושאים שלא הייתי נוגע בהם אם לא הייתי לומד באוניברסיטה. לא למדתי שם לביים כי נולדים עם כישורים כאלו, אבל אפשר לתעל אותם לאפיקים שונים. היו מורים שהשפיעו עלי ועצבו את האני התיאטרוני שלי, ועל זה אני יכול רק להודות. בין המורים הבולטים ביותר שהצליחו לגעת בי וליצור איזה שינוי תפיסתי ומחשבתי, היה פרופ' יוסי יזרעאלי, מורה פנומן, איש של תיאטרון, מורה שילך איתי מבחינת התורה שלו להרבה זמן. ממיקי (מיכאל) גורביץ שבא לאפיזודה קצרה באוניברסיטה אני יכול להגיד שלקחתי תובנות לעולם הבימוי, ולא רק לעולם של השכלה רחבה. פרופ' נורית יערי פתחה לי את הראש בתחום התיאורטי, ואת המורה שלי רוני תורן העסקתי חצי שנה בעיצוב הבמה של "כנר על הגג", ולמדתי ממנו בעבודה מה שלא יצא לי ללמוד באוניברסיטה.
איך מחנכים צעירים לצרוך תיאטרון?
הדרך הטובה ביותר היא להביא אותם לראות תיאטרון ולדבר איתם על תיאטרון. אני מוכן לפגוש מורים ותלמידים כל הזמן, ללא תשלום, רק לא להשאיר את התלמידים עם המחשבה שתיאטרון זה דבר מפחיד, ארכאי, מיושן, וכל תואר אחר. אני משתדל להגדיל את הפעילות של המחלקה החינוכית, וכבמאי ומנהל אני מנסה להתייחס למה שקורה סביבי: אמזון, נטפליקס, טלויזיה שחדרה כל כך אל תרבות הפנאי שלנו. אני מביא את האלמנטים של העולם הזה לעולם התיאטרון בין אם זה קשור לליהוק, או לתפיסות חלל שמשלבות הרבה וידיאו ארט וסרטים. אני מנסה להפוך את התיאטרון לרלוונטי בצורה שלו, כדי שהקהל ירגיש שההצגה מדברת איתו בשפה שהוא מכיר. משתמשים בכל המניפולציות השיווקיות לקרב את הדור הצעיר: מביאים שחקנים פופולריים, מקרבים את היצירות הקלסיות לבמאים צעירים. התחלתי לפני שנה ללמד באוניברסיטת תל אביב בחוג לתיאטרון קורס לתואר ראשון: "אינטרפרטציה לטקסט מוזיקלי" לתלמידי משחק: ניתוח של טקסטים שיכולים לקבל פירוש משחקי. השנה אולי יצטרפו גם תלמידי בימוי.
אני מסתובב בבתי הספר למשחק לראות סטודנטים בהצגות סיום ובמאים מתחילים. כל שנה נפלטים כ- 350 בוגרים למערכת, שרובם מגיע לתיאטראות לילדים, לפרינג', למקומות עצמאיים ולמערכת החינוך.
האם מתקיימים שיתופי פעולה בינלאומיים?
התחלנו בזמן האחרון. ההצגה שעשיתי "מאחורי הגדר" שהיא עיבוד לסיפור של ביאליק קיבלה הזמנות, אבל המדינה לא תתמוך מחשש להגברת האנטישמיות. אני חושב, שההצגה הזו מייצגת את המדינה בכבוד רב, עם שחקנית ענקית כמו ליא קניג והמשורר הלאומי שלנו ביאליק. ההצגה מציגה קונפליקט מורכב שמלווה את חיינו עד היום: לחיות מעבר לשני צדי גדר ולשנוא אחד את השני. הקונפליקט נוכח פה ובמקומות אחרים כמו בחומה על גבול מקסיקו של טראמפ. למה אי אפשר, אני שואל, להפוך את ההצגה לכלי לשיח?
מדינות מערביות עוזרות לתיאטרון הלאומי שלהן להופיע בארצות אחרות, אבל תקציב קשתו"ם (מחלקת קשרי תרבות ומידע במשרד החוץ) מוגבל, ויש מעורבות בתכנים. תיאטרון ותרבות לא התפתחו במדינה שלנו כדבר מספיק חשוב. תקציב התרבות קטן והזוי לעומת מדינות מערביות אחרות. וככלל, אמנות צריכה להיות נתמכת בלי קשר למה שהיא מציגה.
מה היית רוצה לומר לבוגרים?
בחרתם נכון ללכת ללמוד. לא חשוב מה יקרה בסוף תהליך הלימודים ואם תעבדו במקצוע שבחרתם ללמוד, השנים האלו באוניברסיטה הן שנים מחשלות, מרגשות, מעשירות. זו פריבילגיה לזכות לפרק זמן בחיים שבו אתה יכול לספוג ולספוג עוד ועוד.
במבט לאחור אני המאושר באדם שלמדתי. זו הייתה תקופה מדהימה.
את קריירת הבימוי התחלתי לפני הלימודים באוניברסיטה. חשבתי שאפשר לעשות קיצורי דרך, אבל הרגשתי שאני סוחב על הגב בעיה שאני ללא השכלה. התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב. השכלתי. הרחבתי את הפרספקטיבה שלי על אמנות פלסטית, מחול, מודרניזם ופוסט מודרניזם - נושאים שלא הייתי נוגע בהם אם לא הייתי לומד באוניברסיטה. לא למדתי שם לביים כי נולדים עם כישורים כאלו, אבל אפשר לתעל אותם לאפיקים שונים. היו מורים שהשפיעו עלי ועצבו את האני התיאטרוני שלי, ועל זה אני יכול רק להודות. בין המורים הבולטים ביותר שהצליחו לגעת בי וליצור איזה שינוי תפיסתי ומחשבתי, היה פרופ' יוסי יזרעאלי, מורה פנומן, איש של תיאטרון, מורה שילך איתי מבחינת התורה שלו להרבה זמן. ממיקי (מיכאל) גורביץ שבא לאפיזודה קצרה באוניברסיטה אני יכול להגיד שלקחתי תובנות לעולם הבימוי, ולא רק לעולם של השכלה רחבה. פרופ' נורית יערי פתחה לי את הראש בתחום התיאורטי, ואת המורה שלי רוני תורן העסקתי חצי שנה בעיצוב הבמה של "כנר על הגג", ולמדתי ממנו בעבודה מה שלא יצא לי ללמוד באוניברסיטה.
איך מחנכים צעירים לצרוך תיאטרון?
הדרך הטובה ביותר היא להביא אותם לראות תיאטרון ולדבר איתם על תיאטרון. אני מוכן לפגוש מורים ותלמידים כל הזמן, ללא תשלום, רק לא להשאיר את התלמידים עם המחשבה שתיאטרון זה דבר מפחיד, ארכאי, מיושן, וכל תואר אחר. אני משתדל להגדיל את הפעילות של המחלקה החינוכית, וכבמאי ומנהל אני מנסה להתייחס למה שקורה סביבי: אמזון, נטפליקס, טלויזיה שחדרה כל כך אל תרבות הפנאי שלנו. אני מביא את האלמנטים של העולם הזה לעולם התיאטרון בין אם זה קשור לליהוק, או לתפיסות חלל שמשלבות הרבה וידיאו ארט וסרטים. אני מנסה להפוך את התיאטרון לרלוונטי בצורה שלו, כדי שהקהל ירגיש שההצגה מדברת איתו בשפה שהוא מכיר. משתמשים בכל המניפולציות השיווקיות לקרב את הדור הצעיר: מביאים שחקנים פופולריים, מקרבים את היצירות הקלסיות לבמאים צעירים. התחלתי לפני שנה ללמד באוניברסיטת תל אביב בחוג לתיאטרון קורס לתואר ראשון: "אינטרפרטציה לטקסט מוזיקלי" לתלמידי משחק: ניתוח של טקסטים שיכולים לקבל פירוש משחקי. השנה אולי יצטרפו גם תלמידי בימוי.
אני מסתובב בבתי הספר למשחק לראות סטודנטים בהצגות סיום ובמאים מתחילים. כל שנה נפלטים כ- 350 בוגרים למערכת, שרובם מגיע לתיאטראות לילדים, לפרינג', למקומות עצמאיים ולמערכת החינוך.
האם מתקיימים שיתופי פעולה בינלאומיים?
התחלנו בזמן האחרון. ההצגה שעשיתי "מאחורי הגדר" שהיא עיבוד לסיפור של ביאליק קיבלה הזמנות, אבל המדינה לא תתמוך מחשש להגברת האנטישמיות. אני חושב, שההצגה הזו מייצגת את המדינה בכבוד רב, עם שחקנית ענקית כמו ליא קניג והמשורר הלאומי שלנו ביאליק. ההצגה מציגה קונפליקט מורכב שמלווה את חיינו עד היום: לחיות מעבר לשני צדי גדר ולשנוא אחד את השני. הקונפליקט נוכח פה ובמקומות אחרים כמו בחומה על גבול מקסיקו של טראמפ. למה אי אפשר, אני שואל, להפוך את ההצגה לכלי לשיח?
מדינות מערביות עוזרות לתיאטרון הלאומי שלהן להופיע בארצות אחרות, אבל תקציב קשתו"ם (מחלקת קשרי תרבות ומידע במשרד החוץ) מוגבל, ויש מעורבות בתכנים. תיאטרון ותרבות לא התפתחו במדינה שלנו כדבר מספיק חשוב. תקציב התרבות קטן והזוי לעומת מדינות מערביות אחרות. וככלל, אמנות צריכה להיות נתמכת בלי קשר למה שהיא מציגה.
מה היית רוצה לומר לבוגרים?
בחרתם נכון ללכת ללמוד. לא חשוב מה יקרה בסוף תהליך הלימודים ואם תעבדו במקצוע שבחרתם ללמוד, השנים האלו באוניברסיטה הן שנים מחשלות, מרגשות, מעשירות. זו פריבילגיה לזכות לפרק זמן בחיים שבו אתה יכול לספוג ולספוג עוד ועוד.
במבט לאחור אני המאושר באדם שלמדתי. זו הייתה תקופה מדהימה.