"תרבות"
זרקור על אמן: ראיון עם התסריטאי, הבמאי והסופר מתן יאיר
על יצירתו בהקשר חברתי ותרבותי
זרקור על אמן: ראיון עם התסריטאי, הבמאי והסופר מתן יאיר
על יצירתו בהקשר חברתי ותרבותי
ראיינה וערכה: אילת אלגור גורפינקל, בוגרת לימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב
יאיר: "נפתחו לי באוניברסיטת תל אביב מרחבים של סקרנות ועניין, דרכי כתיבה ומחשבה. בתואר השני בביה"ס למדעי התרבות התמחיתי בעיקר באיך אנשים מציגים את עצמם ביומיום, וזה מלווה אותי בכתיבה ובעשייה הקולנועית. בתואר השני בבימוי נתנו לי את ההרגשה שמאמינים בי. כשאתה צעיר ומחפש את דרכך בעולם, זה משפיע ונותן כוח להמשיך."
תעודת זהות מתן יאיר
אוניברסיטת תל אביב:
אוניברסיטת תל אביב:
- בוגר החוגים היסטוריה כללית ולימודים כלליים
- תואר שני בהצטיינות בביה"ס למדעי התרבות (נושא התזה: "בני נוער מדברים על עולמם החברתי: קול? חנון? אין דבר כזה")
- תואר שני בביה"ס לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש בבימוי
- תעודת הוראה
- בוגר מגמת תסריטאות בבית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה בירושלים
- מלמד היסטוריה וספרות בתיכון "היובל" בהרצליה, כולל הוראה מיוחדת לבגרות לעולים חדשים וליקויי למידה
ספריו:
- רומן ביכורים: "חדר משלו", התפתח מתסריט בסגנון יומן
- הספר "פחות קוצים" מיועד לצאת לאור ב-2019 בהוצאת ידיעות אחרונות
סרטיו - תסריט ובימוי:
- סרט תיעודי: "רשום לך בתעודת הזהות שלך שאתה אבא שלי". הוקרן בערוץ 8
- "בגדי חורף"
- "פיגומים"
- "בגרות" / UNSEEN - יוקרן בסינמטקים
"החברה שלנו מרובת מתחים... המרחב הזה משפיע על יוצרים ומחלחל. קהל בכל העולם נמשך לטריטוריות האלו שעדיין לא התמסדו."
מתי התחלת להרגיש אדם יוצר?
בסביבות גיל 12 כשצפיתי בסרטים או קראתי, חוויתי עולם פנימי. כשכתבתי, היה בכתיבה שלי משהו שונה מכתיבה של ילדים אחרים. ידעתי כבר אז שהכתיבה תהיה דבר משמעותי בחיי. יחד עם זאת ראיתי שניים שלושה סרטים ביום והבנתי שאני רוצה גם להיות חלק מהדבר הזה שנקרא קולנוע, ועדיין לא ידעתי אם אני רוצה לכתוב, לשחק, לצלם או לביים.
ספר על הקהילה והמרחב הפיזי של ילדותך?
חוויתי את הרצליה בשלבים שונים כשהיא עדיין לא היתה מרכז הייטק, ובדרך לים היו חולות. בהרצליה יש בעיקר מפגש אנושי של קהילות שונות, וכולם נפגשים בסופו של דבר בחטיבת הביניים ובתיכון. בתור ילד הייתי סקרן לגבי האוכלוסיות האחרות, ורגיש לאיך הילדים מדברים ומה הם אומרים. אבי שיצא ממלחמת יום הכיפורים הלום קרב, הרגיש שהממסד בגד בו, וגדלתי בבית אנטי ממסדי.
קיים בי משהו אנטי ממסדי או אנטי קהילתי, שבגרתי לתוכו.
הקהילות שהשתייכתי אליהן כנער היו קהילת אוהדי הכדורגל של משחקי בית"ר ירושלים, וקהילות מעריצים של להקות מסוימות.
הייתי אוהד פנאט של בית"ר. קהילה זו העניקה לי כוח וזהות כאשר התא המשפחתי שלי קרס ודמות האב קרסה.
איך נתרמת הקהילה מכתיבת ספר או יצירת סרט?
עשרים שנה אני כותב לעצמי כל יום, ומנסה לקלוט תדר שאני יכול לפתח לסיפור נגיש, למה שאנחנו קוראים אחרים או קהל. אני יוצר בשבילי, כי יש לי צורך להביע. בשלב הבא נשאלת השאלה מה תגיד על זה אשתי, מה יגידו הוריי, אחותי ואחי. ואחר כך, מה יגידו אנשים אחרים, שזו שאלה שנשאלת יותר מפחד. אתה מתחיל לשאול את עצמך האם זה יצליח, ואז נשאלת השאלה מה זו הצלחה: ביקורת טובה, שיראו ויקראו הרבה מאד אנשים, שייגע באנשים וישפיע עליהם! אני שומע תגובות מקהלים שונים על החוויה שלהם מהסרט "פיגומים", שנגע בהם וטלטל אותם, ואני שמח. לא תמיד אני יכול לחוש את העוצמות שיש בסרט אחרי שהתגלגלתי איתו בכל מיני גלגולים. ישנו משפט שאנשים מאמצים והולכים איתו מהסרט "פיגומים": "עוד לא הכרת את האנשים שהכי תאהב בעולם". זה משפט שאמרתי לעצמי אחרי שהחבר הכי טוב שלי דרור נהרג, כדי להתעודד. המשפט מתייחס לילדים שיהיו לך, מתוך תקווה שיהיו.
זוהי נקודת אור שתוציא אותך מהמצב בו אתה נמצא. כשעשיתי את "פיגומים" לא ידעתי למי לתת את המשפט הזה. בסופו של דבר התלמיד אומר אותו למורה.
בסביבות גיל 12 כשצפיתי בסרטים או קראתי, חוויתי עולם פנימי. כשכתבתי, היה בכתיבה שלי משהו שונה מכתיבה של ילדים אחרים. ידעתי כבר אז שהכתיבה תהיה דבר משמעותי בחיי. יחד עם זאת ראיתי שניים שלושה סרטים ביום והבנתי שאני רוצה גם להיות חלק מהדבר הזה שנקרא קולנוע, ועדיין לא ידעתי אם אני רוצה לכתוב, לשחק, לצלם או לביים.
ספר על הקהילה והמרחב הפיזי של ילדותך?
חוויתי את הרצליה בשלבים שונים כשהיא עדיין לא היתה מרכז הייטק, ובדרך לים היו חולות. בהרצליה יש בעיקר מפגש אנושי של קהילות שונות, וכולם נפגשים בסופו של דבר בחטיבת הביניים ובתיכון. בתור ילד הייתי סקרן לגבי האוכלוסיות האחרות, ורגיש לאיך הילדים מדברים ומה הם אומרים. אבי שיצא ממלחמת יום הכיפורים הלום קרב, הרגיש שהממסד בגד בו, וגדלתי בבית אנטי ממסדי.
קיים בי משהו אנטי ממסדי או אנטי קהילתי, שבגרתי לתוכו.
הקהילות שהשתייכתי אליהן כנער היו קהילת אוהדי הכדורגל של משחקי בית"ר ירושלים, וקהילות מעריצים של להקות מסוימות.
הייתי אוהד פנאט של בית"ר. קהילה זו העניקה לי כוח וזהות כאשר התא המשפחתי שלי קרס ודמות האב קרסה.
איך נתרמת הקהילה מכתיבת ספר או יצירת סרט?
עשרים שנה אני כותב לעצמי כל יום, ומנסה לקלוט תדר שאני יכול לפתח לסיפור נגיש, למה שאנחנו קוראים אחרים או קהל. אני יוצר בשבילי, כי יש לי צורך להביע. בשלב הבא נשאלת השאלה מה תגיד על זה אשתי, מה יגידו הוריי, אחותי ואחי. ואחר כך, מה יגידו אנשים אחרים, שזו שאלה שנשאלת יותר מפחד. אתה מתחיל לשאול את עצמך האם זה יצליח, ואז נשאלת השאלה מה זו הצלחה: ביקורת טובה, שיראו ויקראו הרבה מאד אנשים, שייגע באנשים וישפיע עליהם! אני שומע תגובות מקהלים שונים על החוויה שלהם מהסרט "פיגומים", שנגע בהם וטלטל אותם, ואני שמח. לא תמיד אני יכול לחוש את העוצמות שיש בסרט אחרי שהתגלגלתי איתו בכל מיני גלגולים. ישנו משפט שאנשים מאמצים והולכים איתו מהסרט "פיגומים": "עוד לא הכרת את האנשים שהכי תאהב בעולם". זה משפט שאמרתי לעצמי אחרי שהחבר הכי טוב שלי דרור נהרג, כדי להתעודד. המשפט מתייחס לילדים שיהיו לך, מתוך תקווה שיהיו.
זוהי נקודת אור שתוציא אותך מהמצב בו אתה נמצא. כשעשיתי את "פיגומים" לא ידעתי למי לתת את המשפט הזה. בסופו של דבר התלמיד אומר אותו למורה.
מה תרמו לך הלימודים באוניברסיטת תל אביב?
נפתחו לי מרחבים של סקרנות ועניין, דרכי כתיבה ומחשבה. בתואר הראשון בהיסטוריה הפרופסורים יוסף מאלי, אבשלום לאניאדו ואביעד קלינברג - דרך הדיבור שלהם, ההתעסקות עם מסמכים או קריאה בין השורות - היו בשבילי אוצר. בספרות, פרופ' מנחם פרי ומורים נוספים הרחיבו את השכלתי ונהניתי מאד. עבודת התיזה שלי במחקר התרבות בהנחיית פרופ' רקפת סלע-שפי עסקה בבני נוער. התמחיתי בעיקר באיך אנשים מציגים את עצמם ביומיום, בשפת היומיום וברגישות לשפה, וזה מלווה אותי בכתיבה הספרותית ובעשייה הקולנועית. בסרט "פיגומים" זה בא לידי ביטוי באוזן רגישה לדיבור של בני נוער - מה נאמר, מה לא נאמר, התחביר. מורים שלמדתי אצלם רבות על התרבות הם פרופ' איתמר אבן זוהר ופרופ' זוהר שביט.
יש שלב שבו אני מתייחס לסרט כאל טקסט ספרותי. אחד הדברים שאני הכי אוהב זה לתמלל סרט, לקרוא אותו, לנתח ואז לזהות דברים שניתן לחזק. זו חוזקה שאני מרגיש שקיבלתי מהלימודים. אני גם מוצא צידוק להעביר את הכתיבה לקולנוע, שזה ביטוי אחר שאני חוקר. לדברים שאני כותב ואחר כך מביים אני עושה עיבוד מאד חופשי ויוצר יצירה קולנועית בפני עצמה.
במהלך התואר השני בבימוי אמרה לי פרופ' מיכל אביעד: "אתה צריך לצאת ולעשות סרטים". פרופ' איתן גרין אמר לי: "אתה בלי ספק במקצוע הנכון". הדלת של פרופ' דובי רובינשטיין ופרופ' ראובן הקר הייתה תמיד פתוחה והרגשתי שהם מאמינים בי. כשאתה צעיר ומחפש את דרכך בעולם, זה משפיע ונותן כוח להמשיך.
מתי החלטת להיות מורה?
בעקבות שלט שתליתי על שיעורים פרטיים במקצועות ההומניים, במהלך לימודי התואר הראשון, התחלתי ללמד תלמיד אחד והתגלגלתי לאחיו ולחבר. ופתאום קיבלתי טלפון מיועצת ביה"ס אם אני יכול ללמד קבוצת ילדים מתקשים. התלמידים היו מרוצים, וקיבלו ציונים יפים.
ציפי מל, מנהלת תיכון "היובל" בהרצליה ואמו של החבר הכי טוב שלי שנהרג, דרור, אשה חכמה עם לב נדיב, הזמינה אותי ללמד בביה"ס וככה נוצר שילוב של סקרנות, קשר אישי ופרנסה ונשארתי 10 שנים.
הסרט "פיגומים" הוקדש לציפי מל ולדרור.
נפתחו לי מרחבים של סקרנות ועניין, דרכי כתיבה ומחשבה. בתואר הראשון בהיסטוריה הפרופסורים יוסף מאלי, אבשלום לאניאדו ואביעד קלינברג - דרך הדיבור שלהם, ההתעסקות עם מסמכים או קריאה בין השורות - היו בשבילי אוצר. בספרות, פרופ' מנחם פרי ומורים נוספים הרחיבו את השכלתי ונהניתי מאד. עבודת התיזה שלי במחקר התרבות בהנחיית פרופ' רקפת סלע-שפי עסקה בבני נוער. התמחיתי בעיקר באיך אנשים מציגים את עצמם ביומיום, בשפת היומיום וברגישות לשפה, וזה מלווה אותי בכתיבה הספרותית ובעשייה הקולנועית. בסרט "פיגומים" זה בא לידי ביטוי באוזן רגישה לדיבור של בני נוער - מה נאמר, מה לא נאמר, התחביר. מורים שלמדתי אצלם רבות על התרבות הם פרופ' איתמר אבן זוהר ופרופ' זוהר שביט.
יש שלב שבו אני מתייחס לסרט כאל טקסט ספרותי. אחד הדברים שאני הכי אוהב זה לתמלל סרט, לקרוא אותו, לנתח ואז לזהות דברים שניתן לחזק. זו חוזקה שאני מרגיש שקיבלתי מהלימודים. אני גם מוצא צידוק להעביר את הכתיבה לקולנוע, שזה ביטוי אחר שאני חוקר. לדברים שאני כותב ואחר כך מביים אני עושה עיבוד מאד חופשי ויוצר יצירה קולנועית בפני עצמה.
במהלך התואר השני בבימוי אמרה לי פרופ' מיכל אביעד: "אתה צריך לצאת ולעשות סרטים". פרופ' איתן גרין אמר לי: "אתה בלי ספק במקצוע הנכון". הדלת של פרופ' דובי רובינשטיין ופרופ' ראובן הקר הייתה תמיד פתוחה והרגשתי שהם מאמינים בי. כשאתה צעיר ומחפש את דרכך בעולם, זה משפיע ונותן כוח להמשיך.
מתי החלטת להיות מורה?
בעקבות שלט שתליתי על שיעורים פרטיים במקצועות ההומניים, במהלך לימודי התואר הראשון, התחלתי ללמד תלמיד אחד והתגלגלתי לאחיו ולחבר. ופתאום קיבלתי טלפון מיועצת ביה"ס אם אני יכול ללמד קבוצת ילדים מתקשים. התלמידים היו מרוצים, וקיבלו ציונים יפים.
ציפי מל, מנהלת תיכון "היובל" בהרצליה ואמו של החבר הכי טוב שלי שנהרג, דרור, אשה חכמה עם לב נדיב, הזמינה אותי ללמד בביה"ס וככה נוצר שילוב של סקרנות, קשר אישי ופרנסה ונשארתי 10 שנים.
הסרט "פיגומים" הוקדש לציפי מל ולדרור.
"החוויה שאני חי בה, מושפעת מהרקע האישי שלי ומהחברה ומהפחד התמידי שתבוא יד ותיגע בך ותגיד שקרה משהו. כמו אצל גרוסמן ב "אשה בורחת מבשורה", כמו אצל עמוס עוז, כמו ב "בלוז לחופש הגדול" של רנן שור...החברה שלנו מרובת מתחים. לא הגדרנו גבולות. ישנו הסכסוך והמלחמות. הכל עדיין לא התמסד, לא הוגדר ולא השתרש. המרחב הזה מחלחל ומשפיע על יוצרים, וקהל בכל העולם נמשך לטריטוריות האלו״
מהי השפעת ההוראה על היצירה שלך?
אני לוקח תכנים מבית הספר. בבית הספר יש חברה כאילו סגורה במוסד עם כללים נוקשים, ובתוך הממסד הזה מתקיימים כל המפגשים האנושיים. אתה נשאר באותו מרחב, אבל כל הזמן משתנה. אתה אחר כשאתה עומד מול תלמידים או מול מורים, או מול הורים, אם ותלמיד, אב ותלמידה, המנהל או הצוות. אתה אחר כשאתה עומד מול כיתה כשרכז המקצוע בוחן אותך. יש הרבה אקשן גם בבחירת היצירות ללמד, ואיך אתה בוחר ללמד.
מסקרנות אותי טריטוריות כאלו של ממסדים עם חוקים, בין אם זה בית ספר, בית סוהר או מוסד לחולי נפש, בהן מתקיימים מפגשים אנושיים עם צוות, תלמידים, אסירים, מטופלים. נוצר מרחב שהוא"אי" שיש בו הרבה דינמיקה.
כשעשיתי את הסרט "פיגומים" היה לי בעיקר כעס כלפי המערכת שהופכת פחות קשובה לתלמידים ויותר טכנוקרטית. אני מבקש שיתקבל מהסרט ניסיון ליצור אווירה אחרת וחוויה אחרת בבית הספר. זה הדבר המרכזי.
איך אתה מגדיר את הגישה שלך להוראה?
כדאי לך כמורה שתהיה לך סקרנות לחומר שאתה מלמד, כדי שתלמד עם עניין ותמשיך להיות חוקר בחומר, וכך לעניין את התלמידים, או שהם ירגישו את הלהט שלך וזה יעבור אליהם. כדאי שתהיה לך סקרנות לעולם של הנערים והנערות שאתה מלמד, לבית שהם מגיעים ממנו, לתחביבים שלהם. צריך לשאוף שהשיעור יהיה נעים והאווירה טובה, וצריך לנסות ליצור את זה.
ב"פיגומים" יש סצינה בה המורה בוחן את התלמיד בבגרות, והתלמיד אומר למורה מתוך הכרת טובה גדולה: "בוא אני אכין לנו משהו לשתות". הם יושבים בבחינת הבגרות ושותים קפה, וזה לא בסדר. אבל מצד שני אתה אומר: למה לא? למה שזה לא יהיה קצת יותר נעים ונחמד?
ספר על מוטיב המבנים שמופיע בסרטים ובכתבים שלך:
אנשים מחפשים מקום להיות עם עצמם, כי המציאות לא מאפשרת להם זאת. זהו חיפוש אחר טריטוריה. מצב הביניים של מבנים בשלבי הריסה או בנייה, יכול גם להשליך או לדבר עם מקומות בתוך האישיות שנמצאים בחוויה של בנייה או הריסה. להראות איך קריסה של תא משפחתי באה לידי ביטוי במרחב בו אנשים חיים.
כשאני נוסע באיילון ואני רואה את הבניינים שנמצאים ממש על הכביש, אני שואל את עצמי איך חיים שם אנשים בתוך הפיח, בסביבה שלא היית רוצה שאנשים יחיו בה. מסקרן אותי המרחב מול החוויה האישית, ומה שמתרחש באותו מרחב.
אני לוקח תכנים מבית הספר. בבית הספר יש חברה כאילו סגורה במוסד עם כללים נוקשים, ובתוך הממסד הזה מתקיימים כל המפגשים האנושיים. אתה נשאר באותו מרחב, אבל כל הזמן משתנה. אתה אחר כשאתה עומד מול תלמידים או מול מורים, או מול הורים, אם ותלמיד, אב ותלמידה, המנהל או הצוות. אתה אחר כשאתה עומד מול כיתה כשרכז המקצוע בוחן אותך. יש הרבה אקשן גם בבחירת היצירות ללמד, ואיך אתה בוחר ללמד.
מסקרנות אותי טריטוריות כאלו של ממסדים עם חוקים, בין אם זה בית ספר, בית סוהר או מוסד לחולי נפש, בהן מתקיימים מפגשים אנושיים עם צוות, תלמידים, אסירים, מטופלים. נוצר מרחב שהוא"אי" שיש בו הרבה דינמיקה.
כשעשיתי את הסרט "פיגומים" היה לי בעיקר כעס כלפי המערכת שהופכת פחות קשובה לתלמידים ויותר טכנוקרטית. אני מבקש שיתקבל מהסרט ניסיון ליצור אווירה אחרת וחוויה אחרת בבית הספר. זה הדבר המרכזי.
איך אתה מגדיר את הגישה שלך להוראה?
כדאי לך כמורה שתהיה לך סקרנות לחומר שאתה מלמד, כדי שתלמד עם עניין ותמשיך להיות חוקר בחומר, וכך לעניין את התלמידים, או שהם ירגישו את הלהט שלך וזה יעבור אליהם. כדאי שתהיה לך סקרנות לעולם של הנערים והנערות שאתה מלמד, לבית שהם מגיעים ממנו, לתחביבים שלהם. צריך לשאוף שהשיעור יהיה נעים והאווירה טובה, וצריך לנסות ליצור את זה.
ב"פיגומים" יש סצינה בה המורה בוחן את התלמיד בבגרות, והתלמיד אומר למורה מתוך הכרת טובה גדולה: "בוא אני אכין לנו משהו לשתות". הם יושבים בבחינת הבגרות ושותים קפה, וזה לא בסדר. אבל מצד שני אתה אומר: למה לא? למה שזה לא יהיה קצת יותר נעים ונחמד?
ספר על מוטיב המבנים שמופיע בסרטים ובכתבים שלך:
אנשים מחפשים מקום להיות עם עצמם, כי המציאות לא מאפשרת להם זאת. זהו חיפוש אחר טריטוריה. מצב הביניים של מבנים בשלבי הריסה או בנייה, יכול גם להשליך או לדבר עם מקומות בתוך האישיות שנמצאים בחוויה של בנייה או הריסה. להראות איך קריסה של תא משפחתי באה לידי ביטוי במרחב בו אנשים חיים.
כשאני נוסע באיילון ואני רואה את הבניינים שנמצאים ממש על הכביש, אני שואל את עצמי איך חיים שם אנשים בתוך הפיח, בסביבה שלא היית רוצה שאנשים יחיו בה. מסקרן אותי המרחב מול החוויה האישית, ומה שמתרחש באותו מרחב.
אלו יוצרים השפיעו עליך?
אתייחס אל הספרות. אני מאד אוהב את ספרה של אלזה מורנטה: "אלה תולדות". קראתי את הספר הרבה פעמים. זו דרמה שריתקה אותי: איך היא בונה את דמות הילד, הנער, שגדל בתא משפחתי מסוים, בתקופה מסוימת, את החוץ, את המרחב, את ההתנגשות של העולם הפנימי שלו עם העולם. הספר השפיע עליי, אני לא בדיוק יודע איך. בתהליך היצירה אני מנסה להיות פחות מודע.
סופרת איטלקיה אחרת שאני אוהב היא נטליה גינזבורג, ובמיוחד ספרה המעולה: "העיר והבית". הדברים שנאמרים ושלא נאמרים, הדרמות הקטנות בתוך היומיום, אלו דברים שאני שואף להביא לעשייה שלי.
ב"תפסן בשדה השיפון", ישנו גם כן מפגש עם התבגרות של נער שמנסה להתמודד עם העולם ויחד עם זה הוא בקשר עם העולם הפנימי שלו כל הזמן.
מהן תכניותיך לעתיד?
סרט עצמאי שלי במימון עצמי יצא לסינמטקים בארץ בסביבות נובמבר 2018 בשם "בגרות" ובאנגלית UNSEEN, שזהו אותו פרק בבגרות בספרות שאליו התלמידים לא יכולים להתכונן מראש. UNSEEN אומר גם בלתי נראה, ומתייחס לאותם תלמידים שהם "בלתי נראים" בתוך המערכת, או למורה שמרגיש שהוא "בלתי נראה".
הסרט מתרחש בתיכון ומשתתפים בו תלמידים שלימדתי. אחרי שסיימתי, נתנו לי תמיכה ממועצת הפיס והקרן לקולנוע הישראלי.
אני כותב עכשיו סרט חדש שאני מקווה לגייס עבורו מימון.
זה יהיה עיבוד חופשי ל"חדר משלו", עם דגש על חופשי.
מהן התובנות שלך על התרבות הישראלית ועל קליטת יצירתך בחו"ל?
הפכנו כחברה להיות פחות רגישים. כשהתפרסמה תמונת הילד הסורי שנשטף לחוף, המשיכו כולם לאכול קרואסון בבתי הקפה ולפורר פירורים על התמונה בעיתון! כך היה במקומות שונים ב- 1944 כשהתפרסמו הידיעות על השואה. כולם המשיכו לאכול את הסנדוויץ' ולפורר פירורים!
צפייה בסרט בארץ או בחו"ל, זה בסופו של דבר מפגש אנושי.
אם הסרט יגרום לצופה לחשוב על החיים שלו ועל הקשרים שיש לו עם אנשים ועם המשפחה, ולהרהר קצת פנימה על הדברים האלו, זה ישמח אותי מאד. "פיגומים", למשל, חיבר את אחי ומשפחתו החיים בחו"ל ואת חבריהם לארץ, דרך השפה, דרך העולם.
החוויה שאני חי בה, מושפעת מהרקע האישי שלי ומהחברה ומהפחד התמידי שתבוא יד ותיגע בך ותגיד שקרה משהו. כמו אצל גרוסמן ב "אשה בורחת מבשורה", כמו אצל עמוס עוז, כמו ב "בלוז לחופש הגדול" של רנן שור. החברה שלנו מרובת מתחים. לא הגדרנו גבולות. ישנו הסכסוך והמלחמות. הכל עדיין לא התמסד, לא הוגדר ולא השתרש. המרחב הזה מחלחל ומשפיע על יוצרים, וקהל בכל העולם נמשך לטריטוריות האלו, שעדיין לא התמסדו.
אתייחס אל הספרות. אני מאד אוהב את ספרה של אלזה מורנטה: "אלה תולדות". קראתי את הספר הרבה פעמים. זו דרמה שריתקה אותי: איך היא בונה את דמות הילד, הנער, שגדל בתא משפחתי מסוים, בתקופה מסוימת, את החוץ, את המרחב, את ההתנגשות של העולם הפנימי שלו עם העולם. הספר השפיע עליי, אני לא בדיוק יודע איך. בתהליך היצירה אני מנסה להיות פחות מודע.
סופרת איטלקיה אחרת שאני אוהב היא נטליה גינזבורג, ובמיוחד ספרה המעולה: "העיר והבית". הדברים שנאמרים ושלא נאמרים, הדרמות הקטנות בתוך היומיום, אלו דברים שאני שואף להביא לעשייה שלי.
ב"תפסן בשדה השיפון", ישנו גם כן מפגש עם התבגרות של נער שמנסה להתמודד עם העולם ויחד עם זה הוא בקשר עם העולם הפנימי שלו כל הזמן.
מהן תכניותיך לעתיד?
סרט עצמאי שלי במימון עצמי יצא לסינמטקים בארץ בסביבות נובמבר 2018 בשם "בגרות" ובאנגלית UNSEEN, שזהו אותו פרק בבגרות בספרות שאליו התלמידים לא יכולים להתכונן מראש. UNSEEN אומר גם בלתי נראה, ומתייחס לאותם תלמידים שהם "בלתי נראים" בתוך המערכת, או למורה שמרגיש שהוא "בלתי נראה".
הסרט מתרחש בתיכון ומשתתפים בו תלמידים שלימדתי. אחרי שסיימתי, נתנו לי תמיכה ממועצת הפיס והקרן לקולנוע הישראלי.
אני כותב עכשיו סרט חדש שאני מקווה לגייס עבורו מימון.
זה יהיה עיבוד חופשי ל"חדר משלו", עם דגש על חופשי.
מהן התובנות שלך על התרבות הישראלית ועל קליטת יצירתך בחו"ל?
הפכנו כחברה להיות פחות רגישים. כשהתפרסמה תמונת הילד הסורי שנשטף לחוף, המשיכו כולם לאכול קרואסון בבתי הקפה ולפורר פירורים על התמונה בעיתון! כך היה במקומות שונים ב- 1944 כשהתפרסמו הידיעות על השואה. כולם המשיכו לאכול את הסנדוויץ' ולפורר פירורים!
צפייה בסרט בארץ או בחו"ל, זה בסופו של דבר מפגש אנושי.
אם הסרט יגרום לצופה לחשוב על החיים שלו ועל הקשרים שיש לו עם אנשים ועם המשפחה, ולהרהר קצת פנימה על הדברים האלו, זה ישמח אותי מאד. "פיגומים", למשל, חיבר את אחי ומשפחתו החיים בחו"ל ואת חבריהם לארץ, דרך השפה, דרך העולם.
החוויה שאני חי בה, מושפעת מהרקע האישי שלי ומהחברה ומהפחד התמידי שתבוא יד ותיגע בך ותגיד שקרה משהו. כמו אצל גרוסמן ב "אשה בורחת מבשורה", כמו אצל עמוס עוז, כמו ב "בלוז לחופש הגדול" של רנן שור. החברה שלנו מרובת מתחים. לא הגדרנו גבולות. ישנו הסכסוך והמלחמות. הכל עדיין לא התמסד, לא הוגדר ולא השתרש. המרחב הזה מחלחל ומשפיע על יוצרים, וקהל בכל העולם נמשך לטריטוריות האלו, שעדיין לא התמסדו.