לשיתוף:

מדור ראיונות - בקהילה שלי

השפעה מהדהדת
ראיון עם ד"ר יעל דרזניק, מומחית בכירורגית ילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית,
לרגל פרסום ספרה הראשון "עשרים ושש" ושבוע הספר העברי.
עורכת המדור ומראיינת: אילת אלגור גורפינקל, בוגרת לימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב

צילום: דוברות עיריית פתח תקוה

ד"ר יעל דרזניק - תעודת זהות

נולדה ברמת גן, מתגוררת ביהוד

השכלה - אוניברסיטת תל אביב:

2006-2013
תואר דוקטור לרפואה בפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב

2001-2004
תואר שני בבית הספר לכלכלה ע"ש ברגלס

1999-2001
תואר ראשון בבית הספר לכלכלה ע"ש ברגלס ובבית הספר למדע המדינה בפקולטה למדעי החברה ע"ש גרשון גורדון

עבודה:

2017-2021
התמחות בכירורגיית ילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים

2014-2017
התמחות בכירורגיה כללית במרכז הרפואי שיבא

2004-2006
מנהלת מחלקה באגף שוק ההון במשרד האוצר

צבא:

1999- 1997
סגן במילואים כרופאה בפלוגת החייאה קדמית וכמדריכת קורס טראומה

2016-2022
מאבחנת מחקר בחיל השריון

"אני רוצה לעשות משהו שיש לו השפעה מהדהדת, כמו לנתח תינוק שנולד עם מום - שאת מפיחה בו חיים ותהיה לך השפעה על הילד ועל המשפחה שיקים.״

איך השפיע בית הורייך על בחירתך בלימודי רפואה כקריירה שנייה?

אמי הייתה מורה ומחנכת בתיכון "בליך" ברמת גן. גם אני למדתי ב"בליך". ראיתי דוגמה של אמא שנמצאת בקשר יומיומי רציף עם תלמידים, מקבלת מכתבי תודה והערכה, וכותבים עליה בספרי מחזור שבחים שלא נותנים למורות אחרות. החיבור האנושי חדר ופיעפע בי ברמה היומיומית. בגיל ארבעים עשתה אמא הסבה מקצועית. דבר שהיה אז מאד לא רגיל. היא עזבה את ההוראה ולמדה באוניברסיטה העברית בירושלים רוקחות. ראיתי אותה חורשת לבחינות בפרמקולוגיה, והיא הפכה לרוקחת כשהייתי בכיתה י'. יחסי אנוש והסבה מקצועית מפתיעה היו ברקע של חיי.

רפואה היתה תמיד שזורה בחיי. אמא הציעה לי לבחור בתיכון במגמה ביולוגית כי אולי ארצה להיות רופאה. אני עניתי לה: "אמא, אין סיכוי. אני בחיים לא אהיה רופאה." דוד שלי, הכירורג פרופ׳ זאב דרזניק, מנהל המערך הכירורגי בביה"ח השרון במרכז הרפואי רבין, שיצא לפנסיה לפני כמה שנים, היה מספר בערב ליל הסדר שהוא כונן, לעתים היה חוזר מניתוח בפנים מעוננות כשהמטופל שלו היה בבעיה.

שבוע לפני הבחינה הגדולה ב"מבוא למיקרו כלכלה" בתואר הראשון, הבחינה הכי מלחיצה בתואר, רגליי נשאו אותי בחודש ינואר על הדשא, לפקולטה לרפואה. אין לי הסבר לזה מלבד אולי תחושה שאני לא במקום הנכון. אני, אשה בת עשרים ואחת, נכנסת לבניין סאקלר, ונעמדת מול לוח של שנה א' עם רשימת שיעורי אנטומיה ושמות של עצמות.

איך הרגשת להימנות על נערות ונערי האוצר, ואיך הרגשת כשהלכת אל הלא נודע?

משרד האוצר זה אחד המקומות שמקבלים בהם ארגז כלים לחיים, כישורי ניהול משא ומתן ויכולות פוליטיות. תוך תקופה קצרה את חולשת על החלטות ברמה של מיליארדי שקלים. התחלתי לעבוד באוצר מיד עם סיום התואר הראשון בכלכלה ותחילת השני, והפכתי להיות מנהלת מחלקה באגף שוק ההון בתקופה הכי סוערת: כשביבי נתניהו הפך להיות שר האוצר ונתן רוח גבית להעברת רפורמות ענקיות שניסינו להעביר במשך שנים, כולל העלאת גיל הפרישה לנשים ורפורמת בכר. גם הכנסת היתה יחסית תומכת.

את נמצאת בפסגה מטורפת. את מונה את ההישגים שלך. ואז את מחליטה לוותר על כל זה, ולהתחיל מאפס: מקורס הכנה לרפואה בפיזיקה. זהו רגע מאד מכונן. אולי דווקא כשנמצאים בפיסגה ורואים את הנוף שנשקף, לא בטוחים שזה הנוף שרצינו לחיים שלנו. אני מאמינה שיש שתי נקודות קיצון בהן אנחנו מקבלים החלטות גורליות, לעזוב ולוותר. נקודת קיצון אחת, כשאנחנו לא מתקדמים בחיים: אנחנו תקועים בעבודה או שאנחנו לא נהנים ממה שאנחנו עושים. נקודת הקיצון השנייה, כשאנחנו משיגים את מה שרצינו מאד מהר, ואז אנחנו מתבלבלים ולא בטוחים שזה מה שרצינו. זה מה שקרה לי.

אחת המחשבות שהיו לי כשניסיתי לתרץ לעצמי למה אני עושה צעד כזה הייתה: דמייני שאת עכשיו בפנסיה ואת צריכה לספר לנכדים שלך מה עשית כל החיים, והאם את מאושרת מסופקת ושלמה עם מה שעשית. עניתי לעצמי שאני לא רוצה להתעסק בתחום הכלכלי. אפילו מנכ"ליות של בנק, שפעם היה פסגת השאיפות שלי, לא מדבר אליי. אני רוצה לעשות משהו שיש לו השפעה מהדהדת, כמו לנתח תינוק שנולד עם מום שאת מפיחה בו חיים, ותהיה לך השפעה לשנים קדימה על הילד הזה ועל המשפחה שיקים. היכולת הזו מאד מרגשת אותי.

ברוח זו בחרתי במשפט What we do in life, echoes an eternity בלטינית כקעקוע על היד שעשיתי לפני הסטאז'. זה משפט שמיוחס לקיקרו, ששמעתי בסרט "גלדיאטור" מפי ראסל קרואו שמשחק גנרל רומי שאומר לחייליו: מה שתעשו בחייכם יהדהד לנצח.

מחקרים על אנשים על ערש דווי מגלים שהם מצטערים על דברים שלא עשו, ולא על דברים שעשו. אני לא מצטערת על הקריירה באוצר ולא על הדרך שעברתי מאז. אני לא מצטערת על שום דבר.

ברגע שהשינוי קרם עור וגידים הייתי מאד שלמה עם זה, אבל החשש היה שלא אצליח להתקבל. הייתי כבר בת עשרים ושש עם פסיכומטרי לא תקף ובגרויות לא מי יודע מה, אם צעירה לתינוקת ועם משכנתא. ללמוד בחו"ל לא היה רלוונטי כי בעלי היה בקבע, ומאד חששתי שלא תהיה אוניברסיטה בארץ שתסתכל עליי.

איך בחרת את המקצוע כירורגית ילדים?

בתחילת הלימודים הקליניים נשלחים הסטודנטים לרפואה למחלקה פנימית לשלושה וחצי חודשים. כבר בשלב הזה רובם יודעים אם הם מעוניינים במקצועות הכירורגיים המנואליים יותר, או במקצועות הפנימאיים. די מהר הבנתי שאני רוצה מקצוע כירורגי מנואלי. אני אוהבת את התחושה של לתקן: להוציא גידול, לחתוך, לתקן את המום ולחבר. זו תחושה של סיפוק מיידי. את יודעת די באופן מיידי אם את מצליחה או לא. פחות אהבתי את העולם של איזון מחלות על ידי תרופות.

ילדים וכירורגיה בעיניי זה שילוב מנצח. זה מקצוע אופטימי. התחום שבו אני עומדת לבצע תת התמחות הוא אונקולוגיה ומבחינת אחוזים ותחלואה חוזרת אצל ילדים חולי סרטן, גם המקרים הכבדים שורדים מצבים בצורה מדהימה. דבר שני, שאני אוהבת בעולם הילדים שיש לי משפחה שלמה לטפל בה. להכיר אבא ואמא ולגלות דרך עיניהם את מערכת היחסים ביניהם, להכיר את האח והאחות שדואגים, ואת הסבתא שבאה לראות את הנכד לפני הניתוח. זה עולם שלם.

יש קשרים שקשה להסביר אותם. יש כימיה עם אנשים. לפעמים בחיבור הראשוני נוצר קשר מתמשך ומתפתח. כי את מלווה אותם בכל התהליך. יש הורים שאת מסוגלת לספר להם בשורה כבדה שיש לילד גידול, בשורה שאני מתקשה להכיל אותה. וברגע המשמח, כשאת יוצאת מחדר הניתוח להודיע להורים שהילד כבר אחרי הניתוח, והוא בסדר ונושם והגידול בחוץ - יש סגירת מעגל.

בעוד שנה אני עומדת לנסוע להשתלמות מומחים באונקולוגיית ילדים בארצות הברית, שעוסקת בין היתר במחקר בתחום בו אני מעוניינת: גידולים סולידיים בילדים. אני מאמינה שאצבור שם ידע ומומחיות שיעזרו לי בהמשך לצורך פיתוח התחום ב"מרכז שניידר לרפואת ילדים".

״אני אוהבת בעולם הילדים שיש לי משפחה שלמה לטפל בה. לפעמים בחיבור הראשוני נוצר קשר מתמשך ומתפתח, כי את מלווה אותה בכל התהליך.״

תתארי לי את תהליכי הכתיבה של הספר: ומה יכולים להפיק מהספר מועמדים לרפואה, סטודנטים או מתמחים?

אני כותבת תמיד למגירה. את הספר כתבתי בלי הפסקות ובלי לנשום. בלי פסיקים ובלי נקודות. כתבתי בשביל לפרוק, ולא עבור קורא. סרמגו היה ידוע ככותב בלי לעצור לנשום. כך גם אני כתבתי. בזמן הקורונה לקחתי את הכתיבה הסארקסטית והלא מבוקרת והפכתי אותה למשהו יותר נוח לעיכול. קיבלתי מאות תגובות מכל רחבי הארץ. אחת התגובות שחזרה על עצמה היא שאנשים סיימו את הספר בקריאה ראשונה. אבל זה לא אומר שהספר קל לעיכול. יש בו רגעים לא פשוטים, שניסיתי לעדן כדי שהחוויה תהיה יחסית סבירה.

עיבדתי את חומר הגלם לטקסט, במטרה שיספר את הסיפור שלי, של המתמחים ושל מערכת הבריאות. שיאפשר לקורא לחוות קצת את העולם שלנו, להבין מה עובר על מטופל או מה זה מיון.

קיבלתי אימפקט מכל קשת התפקידים הרפואיים על איך הספר נגע בהם. כתבו לי מועמדים לרפואה, מתמחים, רופאים, מנהלי מחלקות ופרופסורים בדימוס.

רובנו קרא את "בית האלוהים" מאת סמיואל שם (שם עט של הפסיכיאטר היהודי סטפן ברגמן) לפני תחילת לימודי רפואה וקיבל בום לפרצוף. מתואר שם שרפואה היא לא תמיד הירואית, המקצוע קשה וכבד, יש הומור שחור והמון קושי. סמיואל שם מתאר את העולם האמריקאי. הספר שלי הוא לא מריר. אני מלאת אהבה למטופלים שלי. אני מאמינה שמי שקורא לא נרתע. הספר מושך לעולם הזה. הספר שלי הוא על ההווי בארץ של חדרי המיון, המחלקות והעומס - מצבים שכולנו מכירים.

מועמדים העידו שהספר פתח להם את העיניים, והכין אותם למה שהם עומדים לעבור. מועמדת שמשפרת ציונים כתבה לי לאחרונה: "את נותנת לי השראה לנסות להתקבל. קראתי את הספר שלך והוא מרגש אותי בצורה יוצאת דופן."

מי הם גיבורי הספר, ומתי הם מופיעים בשמות האמיתיים?

הספר מוקדש למטופלים שלי בהתמחות בכירורגיה כללית. השמות בהקדשה הם אמיתיים. רוב הספרים שיוצאים לאור מוקדשים לבני משפחה. לי היה ברור מההתחלה שהספר הזה יוקדש לכמה מטופלים שלא עוזבים אותי, וכאשר אני נזכרת בהם עולות לי דמעות.

רונן, הראשון ברשימה, הכי נגע לי בלב. הוא נפטר מסרטן לבלב בגיל ארבעים וחמש וסיפורו מסופר בספר. הבאתי לאשתו לפני כחודש וחצי עותק של הספר. אנחנו מדברות מדי פעם. אני אוהבת אותה ואת הילדים אהבת נפש. אשתו עדיין מתקשה לקרוא את הספר. היא כתבה לי הודעה שהספר לידה והיא מחבקת אותו. שבע שנים אחרי האירוע היא לא באמת התגברה. דוד, גם הוא יקר ללבי. הסיפור שלו מובא במלואו בספר. הוא נפטר צעיר מסרטן קיבה. אשתו קראה את הספר ומאד התרגשה. דפנה נפטרה בגיל פחות משלושים מסרטן המעי הגס. היא ובעלה היו בקשר מדהים איתי. הייתי בשבעה, ועדכנתי את בעלה ואחותה על הספר כשיצא. כל אחד מהם היה יקר לליבי בצורה יוצאת דופן.

אני מנסה לקחת את הטוב ולהעביר הלאה. רווחי הספר, אם יהיו, יועברו לקרן למלגה לחקר אונקולוגי בילדים, על שם שני אנשים יקרים לליבי

שנפטרו מסרטן הלבלב ושאני חושבת עליהם כמעט מדי יום. אמנם יש עוד עבודה רבה לפני אבל אני כן מאמינה שדברים בסופו של דבר יצליחו. הרעיון הוא לתת מלגה אחת לשנה לחוקרים בתחום של סרטן עם עדיפות לאונקולגיית ילדים, כי זה התחום בו אני מתעסקת והוא קרוב ללבי. בנוסף היתה לי שיחה על שיווק הספר דרך אמזון ואני מאמינה שתוך מספר חודשים הספר יהיה זמין לקריאה באנגלית דרך אמזון. גם כאן אם יהיו רווחים הם יועברו למלגת מחקר.

שמות הרופאים הבכירים והמטופלים לא אמיתיים, חוץ מאשר בהקדשה. השמות או הכינויים של המתמחים החברים אלו כינויים אמיתיים.

בספר מועברים ערכים של שוויוניות בין חולים לרופאים ברמה האנושית. תוכלי לפרט?

בעיקרון כולנו שווים. ברור שהרופא הוא בעל ניסיון וחשוב שיהיה אי שוויון מסוים, אבל רק ברמה המקצועית. לא ברמה האישית. אני קצת שונה בנוף. אני לא אוהבת למשל שקוראים לי דוקטור. אני מציגה את עצמי כיעל כירורגית ילדים. כך אני מרגישה נגישה. אני מאמינה שצריך לעשות מעבר חד מהעולם של פעם, שבו הרופאים היו הרבה פחות נגישים, אבל ברור לי שרובם הגדול, בעיקר מהאסכולה הוותיקה, פחות יסכימו איתי. אבל זו האמת שלי ואני ממשיכה איתה בכל הכוח.

קיבלתי על הראש המון פעמים מדוע אני מבקשת שיקראו לי בשמי הפרטי, מפני שהרווחתי ביושר את התואר דוקטור, ועל זה שאני נותנת את הנייד הפרטי שלי למטופלים. אבל נוח לי כפי שאני. אין לי בעיה שמתקשרים אליי, ואין לי בעיה שמסמסים לי. זה הופך בעיניי את המקצוע הזה לשליחות אמיתית. אני נותנת את הנייד האישי שלי לכל הורה שאני מנתחת את הילד שלו. אם אני מקבלת את הנייד האישי של רואה החשבון שלי ואני יכולה לסמס לו כל פעם שיש לי שאלה, מדוע שאני לא אתן את הנייד שלי לאמא שהרגע סיימתי להוציא גידול מהילד שלה? זה נראה לי משהו שצריך להיות יותר מוטמע ויש לשים עליו דגש.

אני אחראית על הסטאז'רים אצלנו במחלקה הכירורגית בשניידר. אני מלמדת אותם מדי פעם, ואומרת להם את האמת שלי. אני מאמינה שהדור הצעיר מקשיב. מי שבוחר כמוני זה משמח אותי.

האם חדרי הניתוח של שניידר זו רפואה ציבורית במיטבה?

העולם של העוסקים והעוסקות בכירורגיית ילדים הוא בעיקר בבתי החולים הציבוריים. ילדים ותינוקות הסובלים ממצבים רפואיים מורכבים מנותחים במסגרת הציבורית במדינת ישראל, ואין את נפח העבודה הפרטית, בעיקר בכירורגיית ילדים, כפי שיש בעולם המבוגרים. אם יש כירורגים לילדים שמנתחים פרטי זה בעיקר בקעים או למשל אשך טמיר. אחת הסיבות לכך היא שצריך לתת מעטפת מאד גדולה לילד, והיא נמצאת רק בבתי החולים הציבוריים: החל מפגיות, מרדימים מומחים בהרדמת ילדים, וטיפול נמרץ ילדים. אין ספק שבתי החולים הציבוריים לילדים לאין ערוך יודעים לספק את המעטפת הזו לעומת הפרטיים.

לכל אספקט של מערכת הבריאות בישראל יש יתרונות וחסרונות. ברור שלמערכת הפרטית יש את היתרונות שלה. אבל אני מאד שמחה שאני במערכת הציבורית ואין לי שום כוונה לצאת למערכת הפרטית. זה לא מעניין אותי.

כל התארים שלך הם מאוניברסיטת תל אביב. מה נשאר לך מהלימודים, מהחוויה, ממורים בעלי השפעה?

אוניברסיטת תל אביב זו אוניברסיטת הבית שלי. עשיתי שם את כל התארים. לא מן הנמנע שאעשה שם עוד תואר בימי חיי. מורים הם מנטורים, ומכל אחד מהם לקחתי המון. למשל פרופ' מרדכי גוטמן שקיבל אותי להתמחות בסוף השנה השישית ללימודי הרפואה, שעד היום מהווה מודל בעיני למנהל מחלקה שהוא גם נעים הליכות וגם כירורג בכל רמ"ח איבריו.

מבחינת החיים האוניברסיטאיים, אחרי הצבא מרגישים קצת ניוון ונורא כף לחבוש שוב את ספסל הלימודים. לימודי רפואה היו תיקון מדהים בעיני לתקופה הסטודנטיאלית הקודמת שלי. בתואר הראשון בכלכלה לא היה הווי. בביה"ס לרפואה כולם במסלול משותף. פתאום בגיל עשרים ושמונה אני חוזרת ללמוד: אמנם אני בין הכי מבוגרות בכיתה, אבל יש חברה איכותיים ונחמדים. חבורה מקסימה של אנשים. ויש מסיבות ויש פיקניק שנתי של הפקולטה. ואני מוצאת את עצמי הולכת למסיבות. חייתי מחדש. סיימתי את ביה"ס לרפואה עם חמש חברות טובות שהולכות איתי ומלוות אותי עד היום והן חברות מדהימות, שכל אחת מהן בחרה כיוון אחר ברפואה.

רוב הרופאים הן רופאות. האם זה משנה או לא משנה את המקצוע, ואיך מכילה המשפחה את מה שעובר על אמא כירורגית?

אני מאמינה שאם העולם היה נשלט בידי נשים היה הרבה יותר טוב לכולנו, בכל האספקטים. אבל זה לא המצב. רפואה זה מקצוע שמאד חשוב בו האלמנט הנשי. אני מאד שמחה שהנשים הן מינימום חמישים אחוז. בכירורגיה פחות. עשו הרבה מחקרים על הבדלים בין נשים וגברים, וחשוב שיהיו רופאים משני המינים, אבל יש לנו לנשים את האלמנט האימהי ואת האמפטיה.

הרפואה תהיה יותר ויותר נשית – גם במקצועות הכירורגיים. אני רואה את זה קורה בכירורגיית ילדים ששם אנחנו כבר כשלושים אחוז, אבל גם במקצועות כירורגיים אחרים אני רואה את זה קורה.

לגבי המשפחה ועד כמה הם מכילים את מה שעובר עליי - אני חייבת לציין שבלי התמיכה של בעלי מתחילת הדרך לא הייתי מצליחה לעשות את השינוי העצום הזה. בעלי והבנות הם חלק בלתי נפרד מהתהליך. הם מכילים אותי ונמצאים עמוק בזה. אבל מצד שני הם קצת מהצד. אני לא יודעת כמה אני מסוגלת לחשוף אותם באמת באמת להכל.

איך עולם הדיגיטל משנה את הרפואה בעינייך, בדור שלך וממקום העבודה שלך?

אתן דוגמא מאד קטנה אבל חשובה בעולם הכירורגיה: כשאמא שולחת לי תמונה של עדות לבקע במפשעה של ילד, בעיני זה מספיק בשביל התוויה לניתוח. זאת אינדיקציה בכל העולם לניתוח. לכן אני תמיד אומרת להורים: אם אתם רואים נפיחות, בבקשה תצלמו.

בכל עת מצלמים לי הורים תפרים אחרי ניתוח, ושולחים לי תמונות של זיהום או יציאת תפר ממקומו. הדרך הזו נגישה מאד ועוזרת לנו לקבל החלטות. לפי דעתי התהליך יכפיל את עצמו מבחינת היישומים שנוכל להשתמש בהם לקדם תהליכים.

התחלנו לשלב זרוע מיוחדת שמצלמת ניתוחים, וזה מאפשר לרופאים ולמתמחים בניתוחים לא שגרתיים להסתכל מאולם הישיבות שלנו בניתוח LIVE, לראות את הצעדים ולהבין את השיקולים, במקום להצטופף בחדר ניתוח ולנסות לראות קצה של משהו. הגיעו אלינו מנתחים מחו"ל לסידרה של ניתוחים מורכבים, שהקלטנו ושידרנו לכלל הכירורגים בארץ. מדהימה היכולת להנגיש את המידע הזה. לפני כמה שנים מי היה מאמין שכך יהיה. זה הכוח של הדיגיטל.

איך את רואה את עולם הרפואה בעוד חמש-עשר שנים, ואיך את רואה את בעיית המשמרות הארוכות של המתמחים?

אדבר על כירורגיית ילדים, ויכול להיות שמזה אפשר יהיה להשליך למקצועות אחרים. יש מקצועות שנדרשים בהם לידע ולמומחיות של מרכז רפואי אינטגרטיבי, ואחד מהם זה כירורגיית ילדים. לדוגמא, נולדה תינוקת בבית חולים בצפון, וזיהו אצלה גוש בחזה. ברור היה לכולם שהמקרה צריך להיות מנוהל בבית חולים שלישוני ולא סתם שלישוני אלא כזה שיש לו כירורגים לב-חזה וכירורגים לחזה וטיפול נמרץ ופגייה, מרדימים וכירורגים של ילדים. שניידר הוא המרכז השלישוני הכי גדול בארץ לילדים, והוא בית חולים אחד, יחיד ומיוחד - שהמצוינות שבו היא ברמה אחרת.

כדי לתת מענה איכותי ומהיר לאוכלוסיות בפריפריה, נולדה בשניידר אחת היוזמות המדהימות של הבוס שלי ד"ר דרגן קרברושיץ', מנהל המחלקה הכירורגית בשניידר. איש עם חזון וראייה קדימה, שייסד בין היתר רשת מרפאות שעובדות בקהילה עם סגל של רופאים מומחים משניידר. מרפאות כאלו כבר פועלות ביהוד, בכפר קאסם, בהוד השרון, בבני ברק, בקריית אונו ובאשדוד. הכירורגים הבכירים שלנו מאיישים את המרפאות ומקבלים את האוכלוסייה היכן שנוח לה להגיע ולהשיג תורים. אנחנו מספקים את

הניסיון שלנו ואת הידע של עובדים בבי"ח שניידר. בנוסף אנחנו מספקים שירותי רפואה לחלק מבתי החולים בפריפריה ואנחנו בוררים את המקרים המורכבים ומביאים אותם לשניידר. אני חושבת שזה כיוון שצריך להתפתח: להכין חליפה תפורה ומותאמת לאוכלוסיה גם במקומות מאד רחוקים, כי לכל ילד מגיעה רפואה ברמה הכי גבוהה שיש, ולא משנה היכן הוא מתגורר.

כולם מסכימים שהמצב בו מתמחים עובדים עשרים ושש שעות ברציפות עומד להשתנות. ברור לכל מי שעוסק בנושא שיש בעייתיות. איך פותרים את זה? איזה תוואי נותנים למקצועות הכירורגיים, לפנימאיים? ואיך עושים את זה ברמה התקציבית? ייקח זמן עד שידעו לענות על כל השאלות האלו. כמו שדברים אחרים השתנו גם זה יגיע לאופטימום אבל חייבים להבין שמדובר בתהליך שייקח לו זמן.

מה תפקיד הבלוג שאת כותבת בחייך?

אני אוהבת לכתוב וגיליתי שדרך הכתיבה אנשים נותנים לי פידבק מאד מרגש. למרות שהרבה אנשים שאלו אותי מתי אכתוב את הספר הבא, אני לא חושבת על ספר שני, בגלל מה שמכונה קללת הספר השני. הבלוג מאפשר לי להמשיך את ההתבטאות שלי בצורה פחות מאסיבית מספר. יש קהילה קטנה של אנשים שעוקבים אחרי הבלוג הזה, שאוהבים לקרוא סיפורים מהחיים, זהו סוג של הפריה הדדית.

מהו המסר שלך לבוגרות ולבוגרים?

לבוגרות ובוגרי רפואה אני אומרת שהם בחרו במקצוע הכי יפה שיש. למרות הקושי ויש הרבה קושי. כולנו צריכים לשאוף כל הזמן ללמוד. זה במיוחד רלוונטי במקצוע הרפואה שכל הזמן מתחדש.

לכל הבוגרות והבוגרים כדאי לשאוף להיות אנשים עשירים ברוח, לדבוק בלימודים ולא להפסיק.

כתובות:
הבלוג של יעל דרזניק
סיפורו של עדי