לשיתוף:
 |  |  |  |
לראש השנה נברך בשנה מנחמת. ליום חשבון הנפש היהודי - יום כיפור, ויום הזיכרון לאסון ה- 7.10, נעסוק בשרידות של עמנו.
מדור ראיונות - בקהילה שלי
מה אפשר ללמוד מההיסטוריה?
ראיון עם חוקר עם ישראל בתקופות הקדומות, פרופ' עודד ליפשיץ, על סודות ההישרדות של העם היהודי, קווי דימיון בין "שיבת ציון" מבבל והציונות, תגליות ארכיאולוגיות וההיסטוריות מסעירות, ומה ניתן ללמוד מההיסטוריה על העתיד.
עורכת המדור ומראיינת: אילת אלגור גורפינקל, בוגרת לימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב.
צילומים: צילום: דוד סאלם, זוג הפקות, קרן פרס א.מ.ת
עורכת המדור ומראיינת: אילת אלגור גורפינקל, בוגרת לימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב.
צילומים: צילום: דוד סאלם, זוג הפקות, קרן פרס א.מ.ת
•••
"אנחנו עם שונה ומיוחד. הקיום והשרידות שלנו זה נס: העובדה ששרדנו זה צירוף מקרים מאד נדיר."
פרופ' עודד ליפשיץ - תעודת זהות
נולד בירושלים ב- 1963. מתגורר באלון הגליל. נשוי ליעל (מורנו) + 4
השכלה
אוניברסיטת תל אביב:
תארים בהיסטוריה של עם ישראל, בית הספר למדעי היהדות וארכאולוגיה על שם חיים רוזנברג
1990-1997 - Ph.D
1988-1990 - MA בהצטיינות יתרה
1985-1988 - BA בהצטיינות יתרה
ד״ר לשם כבוד
מרץ 2024 - מאוניברסיטת ציריך
אפריל 2024 - מאוניברסיטת צ'ארלס בפראג (עם חתן פרס נובל בכלכלה, פרופ' פול מילגרום מסטאנפורד).
פרס א.מ.ת במדעי הרוח והיהדות - חתן הפרס ארכיאולוגיה לשנת 2022.
קריירה באוניברסיטת תל אביב:
מ - 2012 - פרופ' מן המניין ב"חוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום
2011 - 2023 - ראש המכון לארכיאולוגיה ע"ש סוניה ומרקו נדלר
מ - 2017 - ראש קתדרת אוסטריה לארכיאולוגיה של ארץ ישראל בתקופת המקרא
••• פרסם יותר מ- 200 מאמרים אקדמיים. כתב לבד ועם עמיתים 13 ספרים. ערך 11 ספרים.
••• הנחה ומנחה כ- 100 תלמידי מחקר (25 דוקטורנטים). הרצה כ- 250 הרצאות אורח ברחבי העולם. יזם, ארגן והוביל כ-60 כינוסים בינלאומיים והיה חוקר אורח באוניברסיטאות רבות משנחאי ועד NYU .
2010 - מייסד תוכנית הלימודים לתואר שני "לימודי ישראל הקדום" ו"התוכנית הבינלאומית להיסטוריה וארכיאולוגיה" - Ancient Israel Studies.
ספריו: "ירושלים בין חורבן להתחדשות: יהודה תחת שלטון בבל" (2004), "מה לוחשות האבנים? 3000 שנה של היסטוריה נשכחת", רמת רחל (2014) ו"עידן האימפריות: היסטוריה ומינהל ביהודה לאור טביעות החותם על קנקנים" (2018).
הרצאות בחסות הרקטור:
" ירושלים ויהודה תחת שלטון אשור, בבל ופרס" (2013)
קורס מקוון: "ירושלים בין חורבן להתחדשות" במסגרתcoursera
פודקסטים באוניברסיטת תל אביב:
הסיפור שלא סופר על ממלכת יהודה" (34 פרקים)
"לפתוח דלת" - מפגש עם תלמידי מחקר בחוג לארכאולוגיה
2 - 2010 - רמת רחל (ביחד עם פרופ' מנפרד אומינג, אוניברסיטת היידלברג)
מ - 2010 - תל עזקה, ביחד עם פרופ' מנפרד אומינג
2018 - 2022 - מקדש בתל מוצא (ביחד עם שועה קיסילביץ)
צה"ל
סדיר 1985-1981 - שירת במילואים שנים רבות והשתחרר בדרגת רס"ן.
•••
איך השפיעה ההיסטוריה המשפחתית על הבחירות והשליחות בחייך?
מילדות היה לי ברור שאני בוחר בעולם הזה של מקרא, היסטוריה וארכיאולוגיה. אני מחפש את ההיסטוריה הקדומה של העם שלי ושל המשפחה שלי, מאז שאני זוכר את עצמי .
אבי איבד את משפחתו בגיל שנתיים אחרי שהנאצים כבשו את הולנד. המציאו לאבי בארץ שם חדש: דוד. אבי אלכס ליפשיץ היה מורה למקרא ומנהל בי"ס, ואמי, יהודית, מורה.
היחיד שנשאר בחיים מהמשפחה הוא הדוד שלי יצחק (איס) ליפשיץ. הוא הפך פרופ’ להיסטוריה של יהדות הולנד, ההיסטוריון הרשמי של הקהילה, וכתב ספר על המשפחה. הוא חיפש כל השנים את מה שהוא הכיר! אבא שלי חיפש כל השנים, את מה שהוא לא הכיר!
אבי היה אדם מאד פגוע שחי בעולם של פנטזיה. מילדות אני מודע להבדל בין ההיסטוריה הריאלית של המשפחה לבין הסיפורים שהוא המציא, בשביל להגן על עצמו או לחיות עם עצמו. מכיוון שכבר כילד קטן לא האמנתי לסיפורים שהוא סיפר על המשפחה, שהוא מעולם לא הכיר, הרי שמילדות אני מחפש את ההיסטוריה של המשפחה: מאיפה באנו? אני חושב שזה המניע הפנימי הכי חזק אצלי. במסע להולנד ולאושוויץ שהצלחתי לעשות עם אבי לפני שנפטר בגיל צעיר, חוויתי באושוויץ הלם. אבי, כמו ילד קטן, הגיע למשרפות ואמר לי: "כל השנים חשבתי שאבוא לפה ואמא שלי תהיה פה - ותגיד לי: "אלכס, איפה היית? חיכיתי לך כל השנים’”.
בעשר השנים האחרונות לחייה של אמי, קידמתי איתה פרויקט התנדבותי גדול, ללא כוונת רווח. כתבנו סדרת ספרים (11): "היסטוריה מקרא ומה שקרה", שנועדה לקדם את הוראת המקרא בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים, עם מדריך למורים ומערכת הדרכות והכוונות להוראת המקרא, באישור משרד החינוך. הסדרה יצאה לאור בהוצאת "יד יצחק בן צבי" (2000-2013). טובי המאיירים והגרפיקאים עבדו עליה. תוכנית הלימודים משתנה כל הזמן, וכחלק מהשינויים משתנה גם הוראת המקרא והגישה נעשית יותר שמרנית.
מילדות היה לי ברור שאני בוחר בעולם הזה של מקרא, היסטוריה וארכיאולוגיה. אני מחפש את ההיסטוריה הקדומה של העם שלי ושל המשפחה שלי, מאז שאני זוכר את עצמי .
אבי איבד את משפחתו בגיל שנתיים אחרי שהנאצים כבשו את הולנד. המציאו לאבי בארץ שם חדש: דוד. אבי אלכס ליפשיץ היה מורה למקרא ומנהל בי"ס, ואמי, יהודית, מורה.
היחיד שנשאר בחיים מהמשפחה הוא הדוד שלי יצחק (איס) ליפשיץ. הוא הפך פרופ’ להיסטוריה של יהדות הולנד, ההיסטוריון הרשמי של הקהילה, וכתב ספר על המשפחה. הוא חיפש כל השנים את מה שהוא הכיר! אבא שלי חיפש כל השנים, את מה שהוא לא הכיר!
אבי היה אדם מאד פגוע שחי בעולם של פנטזיה. מילדות אני מודע להבדל בין ההיסטוריה הריאלית של המשפחה לבין הסיפורים שהוא המציא, בשביל להגן על עצמו או לחיות עם עצמו. מכיוון שכבר כילד קטן לא האמנתי לסיפורים שהוא סיפר על המשפחה, שהוא מעולם לא הכיר, הרי שמילדות אני מחפש את ההיסטוריה של המשפחה: מאיפה באנו? אני חושב שזה המניע הפנימי הכי חזק אצלי. במסע להולנד ולאושוויץ שהצלחתי לעשות עם אבי לפני שנפטר בגיל צעיר, חוויתי באושוויץ הלם. אבי, כמו ילד קטן, הגיע למשרפות ואמר לי: "כל השנים חשבתי שאבוא לפה ואמא שלי תהיה פה - ותגיד לי: "אלכס, איפה היית? חיכיתי לך כל השנים’”.
בעשר השנים האחרונות לחייה של אמי, קידמתי איתה פרויקט התנדבותי גדול, ללא כוונת רווח. כתבנו סדרת ספרים (11): "היסטוריה מקרא ומה שקרה", שנועדה לקדם את הוראת המקרא בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים, עם מדריך למורים ומערכת הדרכות והכוונות להוראת המקרא, באישור משרד החינוך. הסדרה יצאה לאור בהוצאת "יד יצחק בן צבי" (2000-2013). טובי המאיירים והגרפיקאים עבדו עליה. תוכנית הלימודים משתנה כל הזמן, וכחלק מהשינויים משתנה גם הוראת המקרא והגישה נעשית יותר שמרנית.
•••
״להסביר את המציאות בתוך הטקסט המקראי תוך כדי מדרש, זה אלמנט כל כך יהודי. לפרש את הטקסט - ואף פעם לא לחשוב שהטקסט הזה משקף בדיוק את המציאות - זה משהו שהתרחקנו ממנו.״
•••
איך שרד העם שלנו כנגד כל הסיכויים, ומה קורה בימינו?
אני חושב שהקיום והשרידות שלנו זה נס. אחת הסיבות שאני מתעסק בהיסטוריה של עם ישראל זו העובדה שאנחנו עם כל כך שונה, וכל כך מיוחד. אולי זה גם חלק מהשורשים של האנטישמיות. העובדה ששרדנו זה צירוף מקרים מאד נדיר: ההיצמדות שלנו לדת עם היכולת לקבל וללמוד, התחילה בגלות יהויכין מלך יהודה (597 לפנה"ס), אליהם הצטרפו גולי ירושלים אחרי חורבן הבית הראשון (586 לפנה"ס). הגולים, בהנהגת כוהנים ונביאים, שינו תפיסות יסוד בדת היהודית ובפולחן, והתאימו את המנהגים לחיים בגולה. הם שינו את תפיסת הגמול: לא עוד "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהינה" אלא "איש בחטאו יומת". זה הוביל לתפיסה שמה שקרה לנו, קרה בגללנו, בגלל חטאינו, ומי שגרם לזה הוא האלוהים שלנו. לכן, אין צורך לזהות את האלוהויות האחרות כאלוהויות יותר חזקות. ולהמיר את האמונה באלוהי ישראל. כל העמים סביבנו שעברו את ההיסטוריה שלנו, נכנעו למגמות האימפריאליות. הם יצאו לגלות ולא שרדו. הייחוד הגדול של מה שקרה בבבל, בעיניי, הוא, שהמרכזיות בחיים עברה מהאדמה, מהפולחן ומבית המקדש למגילות הכתובות - לספר. מכאן החל מסע ההישרדות של העם היהודי, במסגרתו אפשר להתאים את הספר להיסטוריה המשתנה, לדת המשתנה, לחוקים ולמציאות של החיים, ולקחת אותו איתך לכל מקום. לכן, מתוך עמדה של עוצמה ואמונה, לא הייתה ליהודים בעיה לספוג השפעות מהעולם הבבלי ואחר כך מהעולם הפרסי ומהעולם היווני, וכך הלאה במאות שנים של חיים בגלות.
מי שחי בתקופות בהן נכתבו חמשת חומשי תורה והספרות ההיסטוריוגרפית, מספר יהושע ועד ספר מלכים, לא חשב שהם מתארים היסטוריה אמיתית. הוא הבין שהוא קורא סיפורים שמעבירים מסרים: לא מנסים להגיד לו שאברהם אבינו הלך לפה ולשם, אלא מסבירים לו איך הוא צריך להתנהג. מסבירים לו, שכל פעם שבני ישראל חטאו לאלוהים, הם נענשו. וכל פעם שהם חזרו בתשובה וצייתו לחוקי האל, אלוהים הביא להם מושיע והוביל אותם לתקופות טובות בחיי העם. להסביר את המציאות בתוך הטקסט המקראי תוך כדי מדרש, זה אלמנט כל כך יהודי. לפרש את הטקסט - ואף פעם לא לחשוב שהטקסט הזה משקף בדיוק את מציאות - זה משהו שהתרחקנו ממנו.
״החלוקה לבית ראשון ובית שני, עם גלות וארץ ריקה ביניהן, זו תפיסה של "שבי ציון" הראשונים, בדיוק כמו "מגילת העצמאות" של ימינו.״
מהן ההקבלות בין האידיאולוגיות של "שבי ציון" מבבל לציונים של ימינו?
הטקסט הציוני המרכזי "מגילת העצמאות", מתחיל כך: "בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי, בָּהּ עֻצְּבָה דְּמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַדָּתִית וְהַמְּדִינִית, בָּהּ חַי חַיֵּי קוֹמְמִיּוּת מַמְלַכְתִּית…". מנקודת המוצא הזו המגילה מיד עוברת לחורבן בית שני ולאלפיים שנות גלות, ומשם לסיבות שיש לנו זכות היום להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. הציונות מרשה לעצמה לעשות מעשה היסטוריוגרפי, וזה יפה מאד בעיני: להאיר את תקופות הראשית ואת הריבונות, ולעמעם את מה היה בארץ ישראל באלפיים השנים בהם היינו בגלות ורצינו לחזור. זהו לא תיאור היסטורי שנועד לשקף בדיוק את מה שהיה כאן, אלא מסמך שנועד להעביר מסר.
את אותו הדבר בדיוק עשו מחברי המקרא. וזו הסיבה שלא נקרא מילה על מאה השנים בהן אשור שלטה כאן. מחברי המקרא עמעמו תקופות שלא התאימו למסר שהם רצו להעביר, כמו את מאה וחמישים שנות השלטון האשורי, המצרי והבבלי. לא התייחסו לחמישים וחמש שנות מלכותו של מנשה, אבל האירו את שלטון המלכים שביצעו רפורמות פולחניות, שהתאימו לאידיאולוגיה שלהם. אפילו התפיסה של החלוקה לבית ראשון ובית שני, עם גלות וארץ ריקה ביניהן, זו תפיסה של "שבי ציון" מבבל, שנכתבה בתקופה של השיבה לארץ ישראל. בדיוק כמו מגילת העצמאות של ימינו.
לכתיבה ההיסטוריוגרפית, שהסבירה את ההיסטוריה באופן שיחבר את "שבי ציון" מבבל לתקופת בית המקדש הראשון, קראתי: "מיתוס הארץ הריקה": כשהיינו בגלות בבל לא היה פה אף אחד. הארץ חיכתה לנו, והנה חזרנו. הארץ לא היתה ריקה בתקופת גלות בבל. נקודה יותר משמעותית היא "מיתוס השיבה ההמונית". בעצם חזרו מעט מאד יהודים בתקופת "שיבת ציון”. השבים התעלמו ממי שלא גלו לבבל. קראו להם עם-הארץ, עמי-ארצות. הם טענו שהם עצמם בעלי הארץ, ושלהם יש רשות לחזור ולבסס את שלטונם. תקופת "שיבת ציון" ההיא מנסה לקבע את הזכות של קבוצה מאד מוגדרת על הארץ הזאת, ועל היהדות. ישנם קווי דימיון למה שעושה הציונות בתקופות המודרניות.
הטקסט הציוני המרכזי "מגילת העצמאות", מתחיל כך: "בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי, בָּהּ עֻצְּבָה דְּמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַדָּתִית וְהַמְּדִינִית, בָּהּ חַי חַיֵּי קוֹמְמִיּוּת מַמְלַכְתִּית…". מנקודת המוצא הזו המגילה מיד עוברת לחורבן בית שני ולאלפיים שנות גלות, ומשם לסיבות שיש לנו זכות היום להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. הציונות מרשה לעצמה לעשות מעשה היסטוריוגרפי, וזה יפה מאד בעיני: להאיר את תקופות הראשית ואת הריבונות, ולעמעם את מה היה בארץ ישראל באלפיים השנים בהם היינו בגלות ורצינו לחזור. זהו לא תיאור היסטורי שנועד לשקף בדיוק את מה שהיה כאן, אלא מסמך שנועד להעביר מסר.
את אותו הדבר בדיוק עשו מחברי המקרא. וזו הסיבה שלא נקרא מילה על מאה השנים בהן אשור שלטה כאן. מחברי המקרא עמעמו תקופות שלא התאימו למסר שהם רצו להעביר, כמו את מאה וחמישים שנות השלטון האשורי, המצרי והבבלי. לא התייחסו לחמישים וחמש שנות מלכותו של מנשה, אבל האירו את שלטון המלכים שביצעו רפורמות פולחניות, שהתאימו לאידיאולוגיה שלהם. אפילו התפיסה של החלוקה לבית ראשון ובית שני, עם גלות וארץ ריקה ביניהן, זו תפיסה של "שבי ציון" מבבל, שנכתבה בתקופה של השיבה לארץ ישראל. בדיוק כמו מגילת העצמאות של ימינו.
לכתיבה ההיסטוריוגרפית, שהסבירה את ההיסטוריה באופן שיחבר את "שבי ציון" מבבל לתקופת בית המקדש הראשון, קראתי: "מיתוס הארץ הריקה": כשהיינו בגלות בבל לא היה פה אף אחד. הארץ חיכתה לנו, והנה חזרנו. הארץ לא היתה ריקה בתקופת גלות בבל. נקודה יותר משמעותית היא "מיתוס השיבה ההמונית". בעצם חזרו מעט מאד יהודים בתקופת "שיבת ציון”. השבים התעלמו ממי שלא גלו לבבל. קראו להם עם-הארץ, עמי-ארצות. הם טענו שהם עצמם בעלי הארץ, ושלהם יש רשות לחזור ולבסס את שלטונם. תקופת "שיבת ציון" ההיא מנסה לקבע את הזכות של קבוצה מאד מוגדרת על הארץ הזאת, ועל היהדות. ישנם קווי דימיון למה שעושה הציונות בתקופות המודרניות.
האם ניתן ללמוד מהמהפך בימי "שיבת ציון" מבבל, על פילוגים בימינו?
יש בהיסטוריה דבר מעניין, שיכול ללמד אותנו על ימינו: לא תמיד אנחנו יודעים לאן היא מובילה! בימי "שיבת ציון" מבבל, היהודים שנשארו בארץ והמשיכו את מסורת בית המקדש הראשון, נדחקו לשוליים. "שבי ציון" הקיצוניים ובעלי ההיסטוריה, הסתגרו בירושלים והתייחסו לעצמם כמייצגי יהודה והיהדות.
הם הביאו לירושלים דת מאד קיצונית, עם רשימות יוחסין והגדרות מי הוא יהודי, ולא היתה להם בעיה לגרש נשים נוכריות. והנה, אחרי לא הרבה שנים, אותם "שבי ציון" הפכו למתיוונים. "עם הארץ" של אתמול מיוצג פתאום על ידי החשמונאים, שהצילו את ירושלים מהמתייוונים. שושלת החשמונאים קיבלה את השליטה. ופתאום הקיצוניים של אתמול הם המתיוונים של היום, ומי שנדחקו לשוליים אתמול הם המושיעים של היום.
השאלה בימינו היא: איך אנחנו חיים ביחד קבוצות שונות עם אידיאולוגיות שונות, עם רצונות שונים ואינטרסים שונים, ולא כופים אחד את דעתו על השני? האם זה בכלל זה אפשרי? בראשית הציונות היה רצון להפוך את כולנו ל"כור היתוך". היום ברור לנו שזה גם נכשל, וגם לא אפשרי.
אני בא להפגנות, ואני לא יודע אם מפגיני קפלן מספיק פתוחים להבין שיש אנשים שבאמת חושבים אחרת מהם. אולי אפילו הרוב. אני נע בין יאוש קשה על מה שיקרה פה, לבין יאוש פחות קשה. אני לא יודע, אם ציבור חרדי מאד קיצוני ומסתגר שקיים במספרים הולכים וגדלים מאז הקמת המדינה, אולי, הולך להיפתח עכשיו ולשאת בעול. יכול להיות, שיש בתוך הציבור החרדי הרבה קולות שאפילו רוצים בזה.
אולי הם יצליחו להתגבר על הפוליטיקאים ששולטים בהם ביד רמה. אולי גם אנחנו נבין, שלא הכל מתנהל לפי הרצונות והמחשבות שלנו, ונלמד לקבל אותם. אולי בעוד לא הרבה מאד שנים נזכור את הנקודה הזו בזמן, כנקודה שבה יצאנו מחושך לאור. אולי דווקא התקופה הכל כך מייאשת הזאת תהיה תקופת שינוי, כמו בין ימי "שיבת ציון" לימי המרד וביסוס השושלת החשמונאית.
יש בהיסטוריה דבר מעניין, שיכול ללמד אותנו על ימינו: לא תמיד אנחנו יודעים לאן היא מובילה! בימי "שיבת ציון" מבבל, היהודים שנשארו בארץ והמשיכו את מסורת בית המקדש הראשון, נדחקו לשוליים. "שבי ציון" הקיצוניים ובעלי ההיסטוריה, הסתגרו בירושלים והתייחסו לעצמם כמייצגי יהודה והיהדות.
הם הביאו לירושלים דת מאד קיצונית, עם רשימות יוחסין והגדרות מי הוא יהודי, ולא היתה להם בעיה לגרש נשים נוכריות. והנה, אחרי לא הרבה שנים, אותם "שבי ציון" הפכו למתיוונים. "עם הארץ" של אתמול מיוצג פתאום על ידי החשמונאים, שהצילו את ירושלים מהמתייוונים. שושלת החשמונאים קיבלה את השליטה. ופתאום הקיצוניים של אתמול הם המתיוונים של היום, ומי שנדחקו לשוליים אתמול הם המושיעים של היום.
השאלה בימינו היא: איך אנחנו חיים ביחד קבוצות שונות עם אידיאולוגיות שונות, עם רצונות שונים ואינטרסים שונים, ולא כופים אחד את דעתו על השני? האם זה בכלל זה אפשרי? בראשית הציונות היה רצון להפוך את כולנו ל"כור היתוך". היום ברור לנו שזה גם נכשל, וגם לא אפשרי.
אני בא להפגנות, ואני לא יודע אם מפגיני קפלן מספיק פתוחים להבין שיש אנשים שבאמת חושבים אחרת מהם. אולי אפילו הרוב. אני נע בין יאוש קשה על מה שיקרה פה, לבין יאוש פחות קשה. אני לא יודע, אם ציבור חרדי מאד קיצוני ומסתגר שקיים במספרים הולכים וגדלים מאז הקמת המדינה, אולי, הולך להיפתח עכשיו ולשאת בעול. יכול להיות, שיש בתוך הציבור החרדי הרבה קולות שאפילו רוצים בזה.
אולי הם יצליחו להתגבר על הפוליטיקאים ששולטים בהם ביד רמה. אולי גם אנחנו נבין, שלא הכל מתנהל לפי הרצונות והמחשבות שלנו, ונלמד לקבל אותם. אולי בעוד לא הרבה מאד שנים נזכור את הנקודה הזו בזמן, כנקודה שבה יצאנו מחושך לאור. אולי דווקא התקופה הכל כך מייאשת הזאת תהיה תקופת שינוי, כמו בין ימי "שיבת ציון" לימי המרד וביסוס השושלת החשמונאית.
מהן התרומות המרכזיות שלך לחקר המקרא הבינלאומי ולמרכזיות של ישראל?
רגליים על הקרקע של המציאות הארכיאולוגית, המציאות הכלכלית, המינהלית, היישובית, ומנגנון השליטה של האימפריות - זוהי התרומה שלי. החלק הזה שמייחד את המחקר שלי, נותן בסיס להרבה מאד חוקרי מקרא ואחרים לשאול שאלות: מי כתב את התנ"ך בתקופות האלו? למה הם כתבו את הדברים כפי שהם כתבו אותם? למה הם התעלמו מדברים? למה הם הדגישו דברים?התקופה הכי חשובה ומעצבת בתולדות העולם היהודי בעיני היא התקופה שבה יהודה והיהודים היו תחת שלטון האימפריות. במשך שש מאות שנה מתוך פחות מאלף שנים של ימי הבית הראשון והשני, נמשך "עידן האימפריות": וזה הכותר של ספרי – THE AGE OF THE EMPIRES. היהדות התעצבה והתנ"ך נכתב, כאשר יהודה לא היתה ריבונית, במשך רוב ימי הבית הראשון והשני, וזה כוחה.
הלכתי לחפש את ההיסטוריה והארכיאולוגיה של "עידן האימפריות" קודם כל בחפירות ברמת רחל, שם התגלה המרכז המינהלי האימפריאלי. המשכתי משם לחקר מינהל המיסים, דרך הבנת מערכת הקנקנים שהוטבעו בטביעות חותם על הידיות שלהם. ומשם הלאה להבנת הדמוגרפיה, הפיזור היישובי, ההמשכיות בתרבות החומרית, הבנת הפער בין היישוב הכפרי לישוב העירוני, שהתחדש רק בימי החשמונאים, ועוד.
חותם מהמאה השישית לפנה"ס,
הנושא את שמו של יהוד יהועזר פחוא.
צילום: עודד ליפשיץ
הנושא את שמו של יהוד יהועזר פחוא.
צילום: עודד ליפשיץ
איך נוצר שיתוף הפעולה הבינלאומי בחקר המקרא? וברכות לקבלת תואר ד"ר כבוד מאוניברסיטאות ציריך וצ'רלס בפראג השנה.
מאמצע המאה ה- 19 ועד היום גרמניה וסביבותיה הם המרכז הגדול והחשוב ביותר בעולם לחקר המקרא. כבר בזמן כתיבת הדוקטורט שלי יצרתי קשרים עם העולם הגרמני במטרה לשפר את הידע שלי על המתודות של חקר המקרא. את השתלמות הפוסט-דוקטורט עשיתי כזוכה של קרן הומבולדט היוקרתית באוניברסיטת היידלברג. אחד הדברים שראיתי היה שמאז מלחמת העולם השניה הגרמנים די ניתקו את חקר התיאולוגיה, הפרוטסטנטית בעיקר, מהמחקר ההיסטורי והארכיאולוגי. נוצר מחקר מאד תיאורטי, מאוד ספרותי, מאוד תאולוגי. אותי עניין מאד לשקף להם את המציאות ההיסטורית והארכיאולוגית בארץ ישראל, להסביר להם שמי שכתב את התנ"ך גם אכל, חי בבית, ראה נוף סביבו, וגם מת ונקבר בסופו של דבר בארץ ישראל. אי אפשר להבין באמת את הטקסט המקראי בלי להבין את החיים של מי שכתבו אותו. היום שיתוף הפעולה של "החוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום" באוניברסיטת תל אביב עם אוניברסיטאות בגרמניה וסביבותיה, הוא הכי מקיף שיש באקדמיה הישראלית.
קיבלתי תואר ד"ר לשם כבוד מפראג ומציריך, חודש אחר חודש, וזו היתה הפתעה גדולה בשבילי. נגעה לי מאד ללב ההכרה של חוקרי מקרא בעולם בתרומה שלי לבניית בסיס היסטורי וארכיאולוגי לחקר המקרא. נכחו הרבה פוליטיקאים ורקטורים של כל האוניברסיטאות. זה מסר מאד מעודד מבחינת היכולת של אנשים להפריד בין אקדמיה לפוליטיקה.
מאמצע המאה ה- 19 ועד היום גרמניה וסביבותיה הם המרכז הגדול והחשוב ביותר בעולם לחקר המקרא. כבר בזמן כתיבת הדוקטורט שלי יצרתי קשרים עם העולם הגרמני במטרה לשפר את הידע שלי על המתודות של חקר המקרא. את השתלמות הפוסט-דוקטורט עשיתי כזוכה של קרן הומבולדט היוקרתית באוניברסיטת היידלברג. אחד הדברים שראיתי היה שמאז מלחמת העולם השניה הגרמנים די ניתקו את חקר התיאולוגיה, הפרוטסטנטית בעיקר, מהמחקר ההיסטורי והארכיאולוגי. נוצר מחקר מאד תיאורטי, מאוד ספרותי, מאוד תאולוגי. אותי עניין מאד לשקף להם את המציאות ההיסטורית והארכיאולוגית בארץ ישראל, להסביר להם שמי שכתב את התנ"ך גם אכל, חי בבית, ראה נוף סביבו, וגם מת ונקבר בסופו של דבר בארץ ישראל. אי אפשר להבין באמת את הטקסט המקראי בלי להבין את החיים של מי שכתבו אותו. היום שיתוף הפעולה של "החוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום" באוניברסיטת תל אביב עם אוניברסיטאות בגרמניה וסביבותיה, הוא הכי מקיף שיש באקדמיה הישראלית.
קיבלתי תואר ד"ר לשם כבוד מפראג ומציריך, חודש אחר חודש, וזו היתה הפתעה גדולה בשבילי. נגעה לי מאד ללב ההכרה של חוקרי מקרא בעולם בתרומה שלי לבניית בסיס היסטורי וארכיאולוגי לחקר המקרא. נכחו הרבה פוליטיקאים ורקטורים של כל האוניברסיטאות. זה מסר מאד מעודד מבחינת היכולת של אנשים להפריד בין אקדמיה לפוליטיקה.
איזו התייחסות יש בעולם האקדמי בחוץ לארץ בתחום שלך למלחמה?
העולם האקדמי כולו סוער. הקולגים השותפים שלנו מאד תומכים, אבל אי אפשר לנתק את זה מההתייחסות הכוללת, שהיא כיום מאד אנטי ישראלית. יש צינון של קשרים עם הרבה מאד אגודות מקצועיות. אני ניתקתי קשר עם כמה אגודות, שהשמיעו קולות שבעיניי הם לא מוסריים. הם מנסים להיות מאוזנים, בתקופה בה האיזון הוא לא הגון ולא הוגן. אני מאד כועס על הרבה מהקולגים והרבה מהאגודות המקצועיות. הקולגים הקרובים שלי, שמרבים לבקר בארץ, לעבוד בארץ ולשמור על קשר עם עמיתי בארץ, מאד תומכים - גם האירופאים וגם האמריקאים.
אני לא נרתע ממי שלא תומך בנו. יש לי גם הרבה ביקורת על האקדמיה והמחקר בארצות הברית. בעיניי, אקדמיה זו מערכת שצריכה להגדיר קודם כל מצוינות. באוניברסיטאות בארצות הברית בשנים האחרונות, יש אנשים שבעיקר שמים דגש על ערכים לכאורה נאורים ופתוחים, שהם חשובים מאד אבל לא מעבר למצוינות. ברגע שהאקדמיה תוותר על השאיפה למצויינות כערך הראשון – היא תאבד את מקומה.
העולם האקדמי כולו סוער. הקולגים השותפים שלנו מאד תומכים, אבל אי אפשר לנתק את זה מההתייחסות הכוללת, שהיא כיום מאד אנטי ישראלית. יש צינון של קשרים עם הרבה מאד אגודות מקצועיות. אני ניתקתי קשר עם כמה אגודות, שהשמיעו קולות שבעיניי הם לא מוסריים. הם מנסים להיות מאוזנים, בתקופה בה האיזון הוא לא הגון ולא הוגן. אני מאד כועס על הרבה מהקולגים והרבה מהאגודות המקצועיות. הקולגים הקרובים שלי, שמרבים לבקר בארץ, לעבוד בארץ ולשמור על קשר עם עמיתי בארץ, מאד תומכים - גם האירופאים וגם האמריקאים.
אני לא נרתע ממי שלא תומך בנו. יש לי גם הרבה ביקורת על האקדמיה והמחקר בארצות הברית. בעיניי, אקדמיה זו מערכת שצריכה להגדיר קודם כל מצוינות. באוניברסיטאות בארצות הברית בשנים האחרונות, יש אנשים שבעיקר שמים דגש על ערכים לכאורה נאורים ופתוחים, שהם חשובים מאד אבל לא מעבר למצוינות. ברגע שהאקדמיה תוותר על השאיפה למצויינות כערך הראשון – היא תאבד את מקומה.
מהי "שיטת תל אביב" (TEL AVIV SCHOOL) ומה החלק שלך בה?
אני דור שני ל"שיטת אוניברסיטת תל אביב בחקר ההיסטוריה של תקופת המקרא". אחריי יש כבר דור שלישי ורביעי של חוקרים בשיטה. פרופ' נדב נאמן, המורה והאבא הרוחני של כולנו כאן, הוא "אבי השבט" - אבי השיטה. הייחוד של השיטה הוא שאנחנו לא יוצאים מתוך נקודת מבט מקראית או מהצד הארכיאולוגי. אנחנו בודקים כל מקרה לגופו מארבעה כיווני מחקר. בסופו של דבר, יש לנו ארבע מסקנות או שיחזורים בלתי תלויים: התמונה המקראית, התמונה הארכיאולוגית, התמונה האפיגרפית והמקורות הכתובים האחרים, והתמונה של ההיסטוריה העתיקה: במצרים, אשור, בבל, אצל החיתים בסוריה או בירדן, מתוך הנחה שאנחנו לא בועה מנותקת ממה שקרה במרחב כולו. אנחנו מנסים לאזן בין השיחזורים. להביא את המינונים הנכונים. המסקנה הסופית יכולה להיות שונה בין חוקרים שונים, אבל כל עוד כולם מקבלים את הדרך והמתודה מסודרת, מבחינתי זה בסדר.
פריצת הדרך הגדולה שלנו היא בעצם לא רק בתובנה האידיאולוגית שלנו ובשיטה המחקרית, אלא גם ב"בית" שיש לנו. כבר משנת 2006 הובלנו ראורגניזציה, שיצרה "בית" מאד נכון למתודולוגיה שלנו: מעבר של תחום ה"היסטוריה של תקופת המקרא" מהחוג להיסטוריה של עם ישראל לחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום, והקמת תוכנית לימודים חדשה: "ישראל הקדום". בכל העולם ההיסטוריה מתחילה בתקופה ההלניסטית, והמחקר מבוסס על מתודות היסטוריות. בעולם כולו - ההיסטוריה של תקופת המקרא נמצאת בחוג למקרא או בפקולטות לתיאולוגיה, או, לחליפין, בחוגים לתרבויות המזרח הקדום ולארכיאולוגיה. המעבר היה לי מאד קשה. אני מאד אוהב את החוג להיסטוריה של עם ישראל. גדלתי שם. פרופ' אמריטוס נדב נאמן עבד איתי.
ב- 2011 פתחנו תוכנית בינלאומית לתואר שני. ואני גאה שראש התוכנית, ד"ר עומר סרגי, היה תלמיד שלי. אנחנו מקבלים הכרה ושיתופי פעולה מגדולי החוקרים בעולם בחקר המקרא מצד אחד, ומארכיאולוגים והיסטוריונים מצד שני. הם מכירים במרכזיות ובייחודיות של המחקר אצלנו. אנחנו הכי טובים במחקר של ההיסטוריה והארכיאולוגיה של ארץ ישראל כי אנחנו נמצאים פה, חיים פה, מכירים את הגיאוגרפיה המקומית והעברית שגורה בפינו.
אני דור שני ל"שיטת אוניברסיטת תל אביב בחקר ההיסטוריה של תקופת המקרא". אחריי יש כבר דור שלישי ורביעי של חוקרים בשיטה. פרופ' נדב נאמן, המורה והאבא הרוחני של כולנו כאן, הוא "אבי השבט" - אבי השיטה. הייחוד של השיטה הוא שאנחנו לא יוצאים מתוך נקודת מבט מקראית או מהצד הארכיאולוגי. אנחנו בודקים כל מקרה לגופו מארבעה כיווני מחקר. בסופו של דבר, יש לנו ארבע מסקנות או שיחזורים בלתי תלויים: התמונה המקראית, התמונה הארכיאולוגית, התמונה האפיגרפית והמקורות הכתובים האחרים, והתמונה של ההיסטוריה העתיקה: במצרים, אשור, בבל, אצל החיתים בסוריה או בירדן, מתוך הנחה שאנחנו לא בועה מנותקת ממה שקרה במרחב כולו. אנחנו מנסים לאזן בין השיחזורים. להביא את המינונים הנכונים. המסקנה הסופית יכולה להיות שונה בין חוקרים שונים, אבל כל עוד כולם מקבלים את הדרך והמתודה מסודרת, מבחינתי זה בסדר.
פריצת הדרך הגדולה שלנו היא בעצם לא רק בתובנה האידיאולוגית שלנו ובשיטה המחקרית, אלא גם ב"בית" שיש לנו. כבר משנת 2006 הובלנו ראורגניזציה, שיצרה "בית" מאד נכון למתודולוגיה שלנו: מעבר של תחום ה"היסטוריה של תקופת המקרא" מהחוג להיסטוריה של עם ישראל לחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום, והקמת תוכנית לימודים חדשה: "ישראל הקדום". בכל העולם ההיסטוריה מתחילה בתקופה ההלניסטית, והמחקר מבוסס על מתודות היסטוריות. בעולם כולו - ההיסטוריה של תקופת המקרא נמצאת בחוג למקרא או בפקולטות לתיאולוגיה, או, לחליפין, בחוגים לתרבויות המזרח הקדום ולארכיאולוגיה. המעבר היה לי מאד קשה. אני מאד אוהב את החוג להיסטוריה של עם ישראל. גדלתי שם. פרופ' אמריטוס נדב נאמן עבד איתי.
ב- 2011 פתחנו תוכנית בינלאומית לתואר שני. ואני גאה שראש התוכנית, ד"ר עומר סרגי, היה תלמיד שלי. אנחנו מקבלים הכרה ושיתופי פעולה מגדולי החוקרים בעולם בחקר המקרא מצד אחד, ומארכיאולוגים והיסטוריונים מצד שני. הם מכירים במרכזיות ובייחודיות של המחקר אצלנו. אנחנו הכי טובים במחקר של ההיסטוריה והארכיאולוגיה של ארץ ישראל כי אנחנו נמצאים פה, חיים פה, מכירים את הגיאוגרפיה המקומית והעברית שגורה בפינו.
מי הם המתנגדים, המכחישים והאנטישמיים?
שני מחנות מתנגדים למתודולוגיה ולמסקנות שלנו. המחנה המינימליסטי פיתח בארבעים השנים האחרונות תפיסה שמכחישה את האותנטיות ההיסטורית של המקרא. הקיצונים שביניהם טוענים, שכל המקרא נכתב בימי "שיבת ציון” ובתקופה ההלניסטית, כאשר יהודים שהגיעו לכאן המציאו לעצמם היסטוריה עתיקה, כדי להנציח את זכותם על הארץ, כמו שהתנועה הציונית עושה היום. כשבאים אליהם עם הוכחות ארכיאולוגיות, כתובות עתיקות ומסקנות מחקר המקרא הביקורתי, זו כמובן בעיה בשבילם. במחנה הזה יש הרבה אנטישמיות ואנטי ישראליות. המחנה השני הוא השמרני, שמבחינתו מה שכתוב בתנ"ך משקף את המציאות כמו שהייתה. עם מי ששייך למחנה הזה הרבה יותר קל לקיים דיונים ולהציג בפניו את הבעיות.
אנחנו בעצם עומדים באמצע.
שני מחנות מתנגדים למתודולוגיה ולמסקנות שלנו. המחנה המינימליסטי פיתח בארבעים השנים האחרונות תפיסה שמכחישה את האותנטיות ההיסטורית של המקרא. הקיצונים שביניהם טוענים, שכל המקרא נכתב בימי "שיבת ציון” ובתקופה ההלניסטית, כאשר יהודים שהגיעו לכאן המציאו לעצמם היסטוריה עתיקה, כדי להנציח את זכותם על הארץ, כמו שהתנועה הציונית עושה היום. כשבאים אליהם עם הוכחות ארכיאולוגיות, כתובות עתיקות ומסקנות מחקר המקרא הביקורתי, זו כמובן בעיה בשבילם. במחנה הזה יש הרבה אנטישמיות ואנטי ישראליות. המחנה השני הוא השמרני, שמבחינתו מה שכתוב בתנ"ך משקף את המציאות כמו שהייתה. עם מי ששייך למחנה הזה הרבה יותר קל לקיים דיונים ולהציג בפניו את הבעיות.
אנחנו בעצם עומדים באמצע.
מהו המסר שלך לבוגרות ולבוגרי האוניברסיטה?
אני מאמין גדול בכך שאדם צריך ללכת עם הלב ועם האמת שלו. אני הלכתי אחרי הלב בלי שום מחשבות פרקטיות. כל אחד מהילדים שלי, שאף אחד מהם לא הלך להיסטוריה או לארכיאולוגיה, עושה את המסע שלו למקום אליו הלב מושך אותו. הרבה מהתלמידים שלי זו קריירה שנייה שלהם. אני חושב שהבוגרות והבוגרים יכולים לנצל את היכולות שלהם, ולתמוך במי שהולך עם הלב שלו.
בסדרת פודקסטים חדשה שנקראת: "לפתוח דלת", אני מקיים מפגשים אישיים עם ארבעים תלמידי מחקר בחוג. אני מנסה לברר עם כל אחד מהם איפה נמצא הלב שלו. היכן התשוקה האמיתית שלו, ואיך הוא יכול לשלב את המחקר שלו עם כל אלה.
אחד התפקידים שלנו כאנשי אקדמיה הוא להביא את הקול הביקורתי המודרני שמשלב ארכיאולוגיה, היסטוריה ומקרא לציבור. לעולם. כחלק מכך, הקלטתי בכל הפלטפורמות פודקאסט פופולארי: "הסיפור שלא סופר על תולדותיה של ממלכת יהודה" בשלושים וארבעה פרקים, באתר הפודקאסטים של האוניברסיטה שלנו.
אני מאמין גדול בכך שאדם צריך ללכת עם הלב ועם האמת שלו. אני הלכתי אחרי הלב בלי שום מחשבות פרקטיות. כל אחד מהילדים שלי, שאף אחד מהם לא הלך להיסטוריה או לארכיאולוגיה, עושה את המסע שלו למקום אליו הלב מושך אותו. הרבה מהתלמידים שלי זו קריירה שנייה שלהם. אני חושב שהבוגרות והבוגרים יכולים לנצל את היכולות שלהם, ולתמוך במי שהולך עם הלב שלו.
בסדרת פודקסטים חדשה שנקראת: "לפתוח דלת", אני מקיים מפגשים אישיים עם ארבעים תלמידי מחקר בחוג. אני מנסה לברר עם כל אחד מהם איפה נמצא הלב שלו. היכן התשוקה האמיתית שלו, ואיך הוא יכול לשלב את המחקר שלו עם כל אלה.
אחד התפקידים שלנו כאנשי אקדמיה הוא להביא את הקול הביקורתי המודרני שמשלב ארכיאולוגיה, היסטוריה ומקרא לציבור. לעולם. כחלק מכך, הקלטתי בכל הפלטפורמות פודקאסט פופולארי: "הסיפור שלא סופר על תולדותיה של ממלכת יהודה" בשלושים וארבעה פרקים, באתר הפודקאסטים של האוניברסיטה שלנו.
בקרוב מאד יצא ספר שלי באותו שם בהוצאת ידיעות אחרונות, שגם הוא נועד לציבור הרחב. אחריו, יצא בשנה הבאה ספר על ההיסטוריה המושכחת של שבט בנימין, ואז אגיע לספר הגדול שלי - על ההיסטוריה של יהודה. ב- 2013 נתתי סדרת הרצאות בחסות הרקטור "ירושלים ויהודה תחת שלטון אשור, בבל ופרס", שגם היא זמינה ונגישה לציבור הרחב.
אני מנסה, מתוך מקומי כחוקר באוניברסיטה, לעשות מה שאפשר כדי להנגיש את המחקר לציבור ולקרב את האנשים כאן בארץ למחקרים שאנחנו עושים. כחלק מכך, גם החפירות שלי פתוחות וזמינות לציבור הרחב.
כולם מוזמנים.
•••
לשיתוף:
| | | |